<h1>הבתים — ספר המצוה</h1>
<h2>דף ב:</h2>
המצוה רמ"ו. נצטוינו בדין טוען ונטען [סהמ"צ לר"מ עשין רמ"ו] והוא אמרו [שמות כ"ב ח'] על כל דבר פשע. יושר זה הדין מבואר שאם טען לו מטלטלין וכפר הכל ועד אחד מעיד בדבריו הנטען ישבע שבועת התורה [שבועות ל"ח ע"ב, רמב"ם הל' טוען ונטען פ"א ה"א], אחר שיש לטוען קצת ראיה. אמנם מפני שעד אחד אפשר שיסיתהו הטוען להעיד לו לתועלת או הנאה שיגיע לו מזה לא חייבהו לשלם על פיו. ורבותינו תקנו [שבועות מ"ד ע"ב, ב"מ ה' ע"א, רמב"ם פ"ב ה"א] שאם הנטען חשוד על השבועה ראוי לסמוך על דברי הטוען או עדות העד, אמנם הטילו שבועה על הטוען כדי לברר הדבר. ומה שבא בדין זה [שבועות ל"ח ע"ב] שמודה במקצת חייב שבועה מן התורה וכופר בכל פטור, היושר בזה מבואר כי אחר שכפר בכל, נראין דברי הנטען שלא היה מעיז בפניו אם הלוהו, אבל כשהודה במקצת נראין הדברים [כדעת] הטוען ומפני שאין אדם מעיז פניו הודה לו במקצת [והשאר רוצה להשמט ממנו עד שיהיו לו מעות]. או הכונה בו כי אחר שהודה לו במקצת אולי הנטען שכח, כי הנותן מעות הוא שזכור יותר מן הענין, לפיכך הטילו שבועה עליו להזכירו [שבועות מ"ב ע"ב, ב"מ ג' ע"א]. ומה שמודה על יושר זה הדין שאם הודה לו ואמר לו אמת שהלויתני אבל מחלת לי או נתת לי או החזרתי לך שבזה נראין דברי הנטען [רמב"ם פ"א ה"ג]. ומפני שרבו הרמאין והטוענין דברי שקר תקנו חכמי התלמוד שישבע הנטען בכל הטענות שטוען טענת ודאי ואיננו נשבע.
<h2>דף ה:</h2>
האזהרה רמ"ח לר"ם [סהמ"צ ל"ת רמ"ח, שבועות פ"א ה"ח] הוזהרנו מלכפור בחקים המחוייבים לנו ועלינו והפקדונות שהופקדו אצלנו, והוא אמרו יתעלה [ויקרא י"ט י"א] לא תכחשו, ונתבאר שבממון הכתוב מדבר. ולשון סיפרא [שם שם ג'] לפי שנאמר [שם ה' כ"ב] וכחש בה ונשבע על שקר למדנו ענש אזהרה מניין ת"ל לא תכחשו. וכבר ידעת [ב"מ ד' ע"א] שהכופר בפקדון פסול לעדות אעפ"י שלא נשבע לפי שעבר על אמרו יתעלה לא תכחשו, ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת בעצמה, אמנם מאמרם שפסול לעדות כי אחר שמכחש בדבורו אין ראוי לסמוך על עדותו.
דבור עשירי. לא תחמוד בית רעך וגו' [שמות כ' י"ד] ובדברות שניות [דברים ה' י"ח] לא תתאוה וגו', אחר שהזהיר מנזק הדבור הזהיר על מה שאפשר שיבא מן הנזק במחשבה, אמרו רבותינו [מכדרשב"י שמות כ' ט"ו] החמדה מביאה לידי גילה, והזהיר בענינים שהאדם יותר חומדן והוא דירת חברו או אשתו, ולפעמים יביא זה אל הגזלה ולרציחה, וכבר כתבנו שכל עשרת הדברים הם בדברים יותר חמורים. ומשה רבינו כתב בדברות שניות "לא תתאוה", לפי שהחמדה תאמר על מי שחומד דבר ומשתדל בלבו בכל עניני ההשתדלות להשיגו, והתאוה תאמר על התאוה לבד בלתי השתדלות אחר, ובאר משה רבינו כי ה' הזהיר גם על התאוה. וכבר בארנו מה שיש בענין החמדה מהשחתת העולם עם מה שהיא תכונה רעה וחולי גדול בנפש, כי החמדה הוא במחשבת הלב אשר הוא כלי לעניינים השכליים, וכאשר ישים מחשבת לבו לעניינים הגשמיים כל ימיו יהיו בדאגה ושממון ונפשו לא חיה. ובכלל אזהרה זאת כל המצות שנצטוינו בהם להסיר כל תכונה רעה וחולי בנפש כגון הנקימה והנטירה וכיוצא בהם. כתב החכם א"ע [בפירושו לשמות שם י"ד] אנשים רבים תמהו מה זאת המצוה, איך יהיה אדם שלא יחמוד דבר יפה בלבו וכל מה שהוא נחמד למראה עיניו. ועתה אתן לך משל כי כפרי שיש לו דעת נכונה והוא רואה בת המלך שהיא יפה לא יחמדנה בלבו שישכב עמה כי ידע שזה לא יתכן, ואל תחשוב הכפרי הזה שהוא כאחד מן המשגעים שיתאוה שיהיו לו כנפים לעוף בהם בשמים, כי לא יתכן להיות, זה כאשר אין אדם מתאוה לשכב עם אמו ואעפ"י שהיא יפה, כי הרגילוהו מנעוריו לאמר שהיא אסורה לו, ככה כל משכיל ידע כי אשה יפה או ממון לא ימצאנו אדם בעבור חכמתו ודעתו רק אשר חלק לו ה', ואמר קהלת [קהלת ב' כ"א] יתננו חלקו, ואמרו חכמים [מו"ק כ"ח ע"א] חיי בני ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא [אלא במזלא] ובעבור זה המשכיל לא יקנא ולא יחמוד, ואחר שידע שאשת רעהו אסורה לו יותר נשגבה בעיניו מבת מלך בלב הכפרי על כן הוא שמח בחלקו ולא ישי' אל לבו לחמוד ולהתאוות דבר שאינו שלו, כי ידע מה שה' לא רצה ליתן לו, לא יוכל לקחתו בכחו ובמחשבותיו. על כן יבטח בבוראו יכלכלנו ויעשה הטוב בעיניו, ע"כ.
האזהרה רס"ה לר"ם [סהמ"צ ל"ת רס"ה, גזילה פ"א ה"ט] הוזהרנו מלשלח מחשבותינו לקחת תחבולה ללקיחה מה שברשות זולתנו מאחינו. והוא אמרו יתעלה [שמות כ' י"ד] לא תחמוד בית רעך. ולשון מכילתא [יתרו פרשה ח'] לא תחמוד יכול אפילו חומד בדבור ת"ל [דברים ז' כ"ה] לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך, מה להלן עד שעשה מעשה אף כאן נמי עד שיעשה מעשה. הנה נתבאר לך שזה הלאו מזהיר מהערים עד שנביא לעצמנו הדבר שכבר ישר בעינינו מממון אחינו, ואפילו בקנין ונתינת הדמים הרבים כי זה כלו העברה על לא תחמוד, ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת, שזו תכונה רעה ויבא לידי חמס וגזלה, גם לידי שפיכות דמים, כמו שנראה ממעשה אחאב ונבות [מלכ"א א' כ"א].
<h2>דף כא.</h2>
המצוה ר"ה. לר"ם [סהמ"צ עשין ר"ד, גזילה ואבידה פ"א] צוינו להשיב אבידה לבעליה, והוא אמרו ית' [שמות כ"ג ד'] כי תפגע שור אויבך וגו' השב תשיבנו לו. ובביאור אמרו [ב"מ ל"ב ע"א ועי"ש ל' ע"א] השבת אבידה עשה הוא, ע"כ. וכונת מצוה זו מבוארת בעצמה ככונת מצוה הקודמת, ובכלל מצוה זו לשמור כל איש ישראל מכל הזק והפסד שיוכל להגיע לו כגון שראה מים שוטפים וישחיתו בנין חברו או שדהו חייב לגדור וכן כל כיוצא בזה [ב"מ ל"א ע"א, רמב"ם פי"ג ה"כ]. ואין חיוב מצוה זו אלא במי שדרכו, אבל אם היה חכם או זקן ואלו היה שלו לא היה מחזיר לעצמו פטור [ב"מ ל' ע"א וע"ב, רמב"ם הי"ז], וכן כהן אם האבידה בבית הקברות פטור [שם ורמב"ם הי"ח]. אמנם אם אמר לו אביו אל תחזיר מחזיר ואינו מקבל ממון, אעפ"י שכבוד אב ואם מצות עשה אין עשה מבטל עשה של השבת אבדה ולא תעשה של לא תוכל להתעלם, אבל אסור טומאת כהן הוא עשה ולא תעשה [שם ורמב"ם הי"ח] ג"כ. וכן יראה מן הדין לפי כונת המצות, ר"ל כי אזהרת הטומאה לכהנים לקדושתם ולשלמות נפשם, ואין מן הדין שיחטא לנפשו לצרך הישוב ולתקון המדות, מה שאין כן במצות כבוד אב ואם שהיא גם כן מיושר המדות.
<h2>דף כו:</h2>
המצוה קצ"ה. לר"ם [סהמ"צ עשין קצ"ד, הל' גזילה פ"א] צונו להשיב גוף הגזלה אם היה גופה קיים, ולהוסיף החומש [אם נשבע] או לתת דמיה אם נשתנתה, והוא אמרו יתעלה [ויקרא ה' כ"ג] והשיב את הגזלה, וכבר בארו במסכת מכות [ט"ז ע"א] כי לאו דגזל לאו שנתק לעשה הוא, מאמרם רחמנא [דברים י"ט י"ג] אמר לא תגזול ונאמר והשיב את הגזלה אשר גזל, ע"כ. ענין מצוה זו מבואר, להיות הגזלה תכונה רעה בנפש והפסד הישוב. אמנם שהיא תכונה רעה בנפש כבר באר זה אדון החכמים באמרו [משלי כ"ח כ"ד] גוזל אביו ואמו וגו' חבר הוא לאיש משחית, וזה מצד שהיא תכונה רעה לא מצד הפסד אחר, שהרי הוא ראוי לירש בנכסיהם. וכבר ידעת מאמר רבותינו אמרם [ב"ק קי"ט ע"א] כל הגוזל את חברו שוה פרוטה כאלו נוטל נשמתו ממנו שנאמר [משלי א' י"ט] כן ארחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח. להיות עקר חטא האדם כשהוא חוטא לנפשו במה שיקנה מן התכונות הרעות. וידוע הוא ברוב הטבעים שקשה [חולין פ"ט ע"א] גזל הנאכל. לפיכך אמרו רבותינו לחמלה על החוטא כדי שישוב [ב"ק צ"ד ע"ב] הגזלנים ומלוי ברבית אין מקבלין מהם והמקבל מהן אין רוח חכמים נוחה הימנו, אלא עוזרין אותו ומוחלין לו כדרך לקרב דרך ישרה אל השבים.
האזהרה רס"ט לר"ם [סהמ"צ ל"ת רס"ט, גזילה פי"א ה"א] הוזהרנו מלהתעלם מן האבדה אבל נקחה ונשיבה לבעלים, והוא אמרו יתעלה [דברים כ"ב ג'] לא תוכל להתעלם. וכבר בארנו [עשה ר"ד] אמרם במכילתא [משפטים פ"כ] בענין האבדה נמצינו למדים שהוא עובר עשה ולא תעשה, ולשון הגמרא [ל' ע"א] השבת אבדה עשה ולא תעשה הוא. ובמשנה תורה נכפלה האזהרה בזה הענין ובא בו לאו לבדו, והוא אמרו [דברים כ"ב א'] לא תראה את שור וגו'. ולשון סיפרי [דברים פיס' רכ"ב] לא תראה את שור אחיך מצות לא תעשה ולהלן הוא אומר [שמות כ"ג ד'] כי תפגע מצות עשה. שור אחיך אין לי אלא שור אחיך, שור אויבך מנין ת"ל אויבך אויבך מ"מ אם כן למה נאמר אחיך מלמד שלא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע. שאלני אחד מן החברים איך אמרו על אחיך כנגד יצר הרע, יותר היה ראוי לומר על אויבך. והתשובה בזה כי אמרו אויבך הוא שדברה תורה כנגד יצר הרע, ויחשבה מזה שלא הוזהר ממי שאינו שונאו לכך באה האזהרה על אחיו, ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת בעצמה לתועלת קיום הישוב להעזר איש ברעהו.
<h2>דף ל.</h2>
המצוה ר"ה. לר"ם [סהמ"צ עשין ר"ד, גזילה ואבידה פ"א] צוינו להשיב אבידה לבעליה, והוא אמרו ית' [שמות כ"ג ד'] כי תפגע שור אויבך וגו' השב תשיבנו לו. ובביאור אמרו [ב"מ ל"ב ע"א ועי"ש ל' ע"א] השבת אבידה עשה הוא, ע"כ. וכונת מצוה זו מבוארת בעצמה ככונת מצוה הקודמת, ובכלל מצוה זו לשמור כל איש ישראל מכל הזק והפסד שיוכל להגיע לו כגון שראה מים שוטפים וישחיתו בנין חברו או שדהו חייב לגדור וכן כל כיוצא בזה [ב"מ ל"א ע"א, רמב"ם פי"ג ה"כ]. ואין חיוב מצוה זו אלא במי שדרכו, אבל אם היה חכם או זקן ואלו היה שלו לא היה מחזיר לעצמו פטור [ב"מ ל' ע"א וע"ב, רמב"ם הי"ז], וכן כהן אם האבידה בבית הקברות פטור [שם ורמב"ם הי"ח]. אמנם אם אמר לו אביו אל תחזיר מחזיר ואינו מקבל ממון, אעפ"י שכבוד אב ואם מצות עשה אין עשה מבטל עשה של השבת אבדה ולא תעשה של לא תוכל להתעלם, אבל אסור טומאת כהן הוא עשה ולא תעשה [שם ורמב"ם הי"ח] ג"כ. וכן יראה מן הדין לפי כונת המצות, ר"ל כי אזהרת הטומאה לכהנים לקדושתם ולשלמות נפשם, ואין מן הדין שיחטא לנפשו לצרך הישוב ולתקון המדות, מה שאין כן במצות כבוד אב ואם שהיא גם כן מיושר המדות.
<h2>דף לא.</h2>
המצוה ר"ו. לר"ם [סהמ"צ עשין ר"ה, הלכות דעות פ"ו] צוינו להוכיח החוטא או מי שירצה לחטוא ולהזהירו מזה בדברים ולביישו ואין לאיש ממנו לומר אני לא אחטא, ואם יחטא זולתי מה לי דינו עם אלקיו זה הפך התורה. אבל אנחנו מצווין שלא נחטא ושלא נניח זולתנו מאומתנו לחטוא. ומי שהשתדל לחטוא יתחייב כל איש ואיש ממנו לביישו ולמנעו, ואעפ"י שלא נתקבלה לנו עדות שיתחייב לענשו. והוא אמרו יתעלה [שמות כ"ג ד'] הוכח תוכיח את עמיתך ובכלל מצוה זו גם כן שנוכיח קצתנו לקצתנו כשיריע קצתנו לקצת ולא נטור ולא נקבע לו עון בלבנו, אבל צונו להוכיחו בדברים עד שלא ישאר דבר בנפש[נ]ו עלי(נ)ו. ולשון סיפרא [תו"כ קדושים פרשה ב' פ"ד ה"ח] מניין אם הוכחתו אפילו ארבעה וחמשה פעמים חוזר ומוכיחו שנאמר הוכח תוכיח, יכול אף מוכיחו ופניו משתנות ת"ל ולא תשא עליו חטא [שמות כ"ג ד']. וכבר בארו חכמים שזאת המצוה מחוייבת לכל איש, ואפילו מן הנקלה לנכבד שהוא חייב להוכיחו. ואפילו יבזהו ויקללהו לא יתרשל, ולא יסתלק מלהוכיח עד שיכהו. כמו שבארו המקבלין ע"ה ואמר עד הכאה [ערכין ט"ז ע"ב, רמב"ם שם ה"ז], ע"כ. ומצוה זו יש בה הערה גדולה ותקון לגוף ולנפש, כשנוכיח העוברים להורות להם הדרך הישרה. לפיכך כל מי שיש בו למחות ואינו מוחה נתפש בעונו [שבת נ"ד ע"א, רמב"ם שם]. כי ידוע הוא שהוא חוטא לנפשו, ואמר הנביא ואתה כי לא הזהרתו הוא בעונו ימות. ודמו מידך אבקש. והכונה בזה מבוארת במה שכתבנו. וזה מבואר שיש בזה שלמות ותועלת למוכיח שיזדרז נפשו לפעולות הטובות, והמטים עקלקלותם יטרידו השלמים טרדה. מביאה היזק לגוף ולנפש. וכן המוכיח מי שירע לו ולא יקום ולא יטור אין ספק שהועיל לו, גם הועיל לעצמו בהעביר ממנו הכעס והמשטמה אשר היא מן החלאים הרעים שבנפש שימיתנה. ולמוכיח ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב.
<h2>דף לב.</h2>
המצוה רי"ב. נצטוינו לכבד אב ואם [סהמ"צ לר"מ עשין ר"י, רמב"ם הל' ממרים פ"ו] שנאמר [שמות כ' י"ג] כבד את אביך ואת אמך. המצוה רי"ג. נצטוינו לירוא מן האב [סהמ"צ לר"מ עשין רי"א רמב"ם שם] שנאמר [ויקרא י"ט ג'] איש אמו ואביו תיראו. וכונת שתי מצות אלו ידועה במה שמורה זה תכונה טובה בנפש לכבד או לירא מאיתם שהן סבה קרובה להויתו, ויכיר בטובת המטיבים לו, וזה יביאהו לכבד ה' ולירא ממנו אשר הוא סבת כל הסבות, וכל הטובות מאתו. וזהו השכר המפורסם בזאת המצוה באמרם [דברים כ"ב ח'] למען ייטב לך והארכת ימים. למען ייטב לך לעולם שכלו טוב והארכת ימים לעולם שכלו ארוך [קדושין ל"ט ע"ב] והטוב המפורסם בעולם הזה שבכבוד הבן לזון יכלו ימיו בטוב ושנותיו בנעימים. וכבר ידעת מה שמנו [שם] כבוד האב ואם באותן שאוכלים פרותיהם בעה"ז וקרן קיימת לעולם הבא ולכונה שאמרנו שיש בזה הערה שכלית אמרו רבותינו כל המכבד אביו ואמו אמר הקב"ה מעלה אני עליו כאלו דרתי ביניהם וכבדוני, וזה מבואר הכונה במה שכתבנו. וכן אמרו [קדושין ל' ע"ב השוה המקום וכו'] שקולה כבוד אב ואם כנגד המקום. נאמר כבד את אביך, ונאמר [משלי ג' ח'] כבד את ה' מהונך נאמר [ויקרא י"ט ג'] איש אביו ואמו תיראו ונאמר [דברים י"ג] את ה' אלקיך תירא. נאמר [שמות כ"א י"ז] ומקלל אביו ואמו ונאמר [דברים ו' י"ג] איש כי יקלל אלוקיו. והכאה אי אפשר. וכן בדין משל ההכאה כאלו כופר בעיקר וזה מבואר במה שכתבנו ולכונה זו, ר"ל להכיר בטובת המטיבים ולמה שנו מן ההערה אמרו רבותינו [יבמות כ"ב ע"ב רמב"ם ממרים פ"ו הי"א] שהממזר חייב [ב]כבוד אב ובמוראו. ואפילו אביו רשע ובעל עברות מכבדו ומתירא ממנו לדעת הר"ם ולאחת מן הכונות שאמרנו שיש בכבוד אב ואם פירשו רבותינו [כתובות ק"ג ע"א] כבד את אביך לרבות על אמך, ואת אמך לרבות אשת האב כל זמן שהאב קיים. וזה ידוע שזה מתקון מדיני וסדור טוב בהעמדת אישי בני אדם. וכן אמרו [שם] שחייב אדם בכבוד אחיו הגדול, וזה גם כן מבואר. והפרטים שבאב בענינים הכבוד והיראה מדברי רבותינו יתבארו במעט עיון במה שבהם מן התקון והסדור.
המצוה ר"ג. לר"ם [סהמ"צ עשין ר"ב, הל' רוצח פי"ג] צוינו להוריד המשא מעל הבהמה אשר יגעה במשאה בשדה, והוא אמרו ית' [שמות כ"ג ה'] כי תראה חמור שונאך וגו' עזוב תעזוב עמו. ולשון מכילתא [משפטים פ"כ] עזוב תעזוב פריקה, ושם נאמר עזוב תעזוב, נמצאנו למדים שהוא עובר על עשה ולא תעשה. ור"ל שצוינו להוריד מעליה משאה, והוזהרנו גם מלעזוב אותה רובצת תחת משאה. הנה נתבאר שאמרו עזוב תעזוב עמו זו מצות עשה.
האזהרה ר"ע לר"ם [סהמ"צ ל"ת ר"ע, רוצח פי"ג ה"ב] הוזהרנו מלעזוב הרובץ במשאו בדרך, אבל נעזרהו ונפרוק מעליו עד שיתקן משאו ונטעון עמו או על גבו או על בהמתו, לפי מה שנתבאר בזאת המצוה. והוא אמרו יתעלה [שמות כ"ג ה'] וחדלת מעזוב לו עזוב תעזוב עמו. ובמכילתא [משפטים פ"כ] וחדלת וגו' עזוב וגו' מצינו שהוא עובר בעשה ולא תעשה. וכבר בא גם כן לאו מיוחד בזה הענין, והוא אמרו במשנה תורה [דברים כ"ב ד'] לא תראה חמור אחיך וגו'. ובסיפרי [דברים פיס' רכ"ה] לא תראה חמור אחיך מצות לא תעשה ולהלן הוא אומר כי תראה חמור אחיך מצות עשה. ובסיפרי [שם] חמור אחיך, אין לי אלא חמור אחיך חמור שונאך מניין ת"ל שונאך מ"מ. אם כן למה נאמר חמור אחיך לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, ע"כ. כונת אזהרה זו ככונה הקודמת. ובא בכל אחת מצות עשה ולא תעשה לחזק הענין ולזרז, ובמצות עשה [ר"ג, ר"ד] דיני פריקה וטעינה והכונה בזה.
המצוה ר"ד. לר"ם [סהמ"צ עשין ר"ג, הל' רוצח פי"ג] צוינו לטעון המשא על הבהמה או על האדם שיהא לבדו אחר שהורדנוהו מעליו או אחר שהורידו אותו אחרים זולתנו. כי כמו שצוינו להוריד המשא מעליו כן צוינו להעלותו עליו עמו. והוא אמרו יתעלה [דברים כ"ב ד'] הקם תקים עמו, ולשון סיפרא [צ"ל מכילתא משפטים פ"כ] הקם תקים עמו טעינה, ע"כ. וכונת שתי מצות אלו מבוארות לקיום הישוב ושיעזור איש לאחיו. ובאה הקבלה האמתית [ב"מ ל"ב ע"א, רמב"ם ה"ז] שהפריקה עושה בחנם, והכונה בזה, שאין בזה טרח גדול ולא בטול מלאכה. אמנם לשלמות המצוה אמר שאם פרק וטען חייב לפרוק ולטעון אפילו מאה פעמים. [וחייב] להדדות עמו עד פרסה. ומפני שיש בזה בטול מלאכה במה שמדדה עמו עד פרסה נוטל שכרו [שם ל"ג ע"א, רמב"ם שם ה"ה]. ומצוה זו אעפ"י שאין שם הבעלים לכונה שכתבנו, ואמרו עמו שאם אמר בעל המשא הואיל ועליך המצוה אם רצית לפרוק פרוק הרי זה פטור שנאמר עמו, אמנם אם היה המחמר זקן או חולה חייב לפרוק ולטעון לבדו. ולא באה המצוה אלא לבהמת ישראל או למחמר ישראל כמו שכתבנו אבל בבהמת גוי אינו חייב אלא משום איבה [ל"ב ע"ב]. וכן לא באה מצוה זו אלא למי שזה דרכו ובמקום שדרכו, אבל כהן והבהמה בבית הקברות פטור. וכן זקן ואינה לפי כבודו פטור [ל' ע"א]. והעושה בזה לפנים משורת הדין הרי זה משובח ונקרא חסיד [ל' ע"ב].
<h2>דף לג.</h2>
המצוה ר"י. לר"ם [סהמ"צ עשין ר"ט, הל' ת"ת פ"ה ופ"ו] צוינו לכבד החכמים ולקום מפניהם ולגדל אותם. והוא אמרו יתעלה [ויקרא י"ט ל"ב] והדרת פני זקן. ולשון ספרא [בתו"כ לפנינו ליתא, ועי' קדושין ל"ב ע"ב, ל"ג ע"א, ירוש' בכורים פ"ג ה"ג] תקום והדרת קימה שיש בה הידור. וכבר התבארה מצוה זו פ"ק דקדושין [שם]. ודע שאם היות מצוה זו מחוייבת לאנשים כלם בכלל כלומר לכבד החכמים, ואפילו החכם לחכם השוה לו בחכמה כמו שבארנו באמרם [ב"מ ל"ג ע"א] ת"ח שבבבל עומדים זה מפני זה. דע שיש בכבוד דברים מיוחדים ונוספים על התלמיד, וזה שכבוד התלמיד לרבו יש בו תוספת גדולה על הכבוד שהוא חייב לכל חכם, ויתחייב לו עם הכבוד המורא, שהם כבר בארו שחק רבו עליו יותר גדול מחק אביו שחייבו הקב"ה לכבדו וליראה ממנו. ובבאור אמרו [שם] אביו ורבו רבו קודם. וכבר בארו [סנהדרין ה' ע"ב] שאינו מותר לתלמיד לחלוק עם רבו, ר"ל לצאת מהוראתו ודינו שיסמוך בסברתו וילמד או ידון ויורהו אם לא יתן לו רשות. ואין מותר לו להתקוטט עמו או להתרעם ממנו ולא לחשדו, ר"ל שיהרהר עליו פועל או מאמר במין ממיני ההרהור, כי אפשר שלא ירצה זה. ובפרק חלק אמרו [סנהדרין ק"י ע"א] כל החולק עם רבו כחולק עם השכינה שנאמר [שם כ' י"ג] המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה', כל המתרעם על רבו כמתרעם על השכינה שנאמר [שמות ט"ז ח'] לא עלינו תלונותיכם כי על ה'. כל המהרהר על רבו כמהרהר על השכינה שנאמר [במדבר כ"א ה'] וידבר העם באלוקים ובמשה. וזה כלו מבואר כי מחלקת קרח ומריבת בני ישראל ותלונתם והאשימם וחשדם אמנם היה עם משה ועליו שהוא רבן של כל ישראל, ושם הכתוב כל ענין מהם על ה'. ובבאור אמרו [אבות פ"ד מי"ב] מורא רבך כמורא שמים. וזה כלו לקוח בראיה מהיות הכתוב מצוה לכבד החכמים והאבות, כמו שהתבאר בלשונות רבים מן התלמוד, לא שיהיה מצוה בפני עצמה והבן זה, ע"כ. וכונת מצוה זו מבוארת, שזה יעורר האדם להשתדל בשלמות נפשו, כי יחקר לדעת מעלת החכמה ותכליתה, וגם החכמים ישתדלו להועילו. והפך זה בחולק עם החכמים, כי זה יוציאוהו מדרך האמת ויטהו לדרך רעה, ולזאת הכונה אמרו החולק עם רבו כחולק עם השכינה, ומאמרים אחרים רבים. אמנם אמרם שחייב אדם בכבוד רבו יותר מכבוד אביו [בבא מציעא ל"ג ע"א] כבר בארו הכונה בזה שזה מביאו לחיי העולם הבא. וכן בכבוד חכמים הערה להתנהג על פיהם, עם התועלת המושג מהם כשאר הם מלמדים דעת את העם, והמכבדו והירא ממנו נכנע אליו וסר למשמעתו. בכלל מצוה זו לקום מפני מי שהוא מופלג בזקנה, לזאת הכונה בעצמה, לפי שבישישים חכמה המדות והתכונות ירגילו העם בדעות ותכונות ישרות. גם יספרו להם דברים רבים ממקרי הזמנים אשר תתחדש מהם ההכנעה והשקט רתיחת הטבע. ולכונה זו אמר [קדושין שם, רמב"ם הלכות תלמוד תורה פרק ו' הלכה ט'] שאפילו זקן גוי מצוה להדרו. וכן יש בענין מצוה זו תועלת להמון כי מפני שעיר פרא אדם יולד [איוב י"א י"ב] וכל השתדלותו בתחלה בענין המצוה הוא ליראת העונשין או לקבלת תועלת או כבוד כאשר יראה שיכבדו החכם מקומו מפניו ישתדל להיותו חכם כמוהו למען יכבדוהו, וכבר ידעת מה שאמרו [פסחים נ' ע"ב וש"נ] מתוך שלא לשמה בא לשמה. ומאשר כבוד החכם הוא לכבוד ה' והערה נפשית אמר [קדושין ל"ב ע"ב, רמב"ם פ"ו ה"ב] שאין עומדין לא לבית המרחץ ולא לבית הכסא עם מה שמצאו סמך בכתוב. ואמנם אמרם [קדושין שם] קימה שאין בה חסרון כיס זה מבואר לשלמות תורתנו הקדושה לא עמסה עלינו מצוה תגיע ממנה הזק גדול. וכבר ידעת מה שאמרו בענין בכורים [שם ל"ג ע"א] כמה גדולה מצוה בשעתה שהרי מפניהם עומדין ואינן עומדין מפני תלמידי חכמים, מפני שזה לפי שעה ובעתים רחוקים ועומדין לפניהם להתעורר בכונת המצוה. ר"ל להשגחת ה' עלינו. ומה שהוא ממשפט החכם שאינו נותן מס ואינו יוצא בבנין וחפירה של מדינה. וכן שאם יש לו סחורה מניחים אותו למכור תחלה [ב"ב ח' ע"א, רמב"ם פ"ו ה"י] כל זה למעלת החכמה ולקיום הישוב שיהיה לו פנאי להשתדל בשלמות נפשו ולהנהיג העולם ביושר. וכבר ידעת מאמרם [שבת קי"ד ע"א] איזה הוא תלמיד חכם שבני העיר מצווין לעשות חפציו שמניח חפציו ועוסק בצרכי צבור, וזה מבואר לכונה שכתבנו. לא נתנו ענינים אלו לתלמיד חכם שסבת היות חכם ושיוכל להנות מדברי תורה, כי כבר ידעת מאמרם [אבות פ"ד מ"ה, מגילה כ"ח ע"א] ודאשתמש בתגא חלף. ואמרו [אבות שם] כל הנהנה מדברי תורה נוטל חייו מן העולם, וזה מבואר כי מי שיתכוין לעשות ממנה לא ישיג המבוקש בה. ר"ל חיי הנפש. ואלו הענינים שנתנו להם בענין פטור המס וענין הסחורות הן בתרומות והמתנות הנתנות לכהנים לפי שהם משרתי ה' מחזיקים בתורת ה'.
<h2>דף לג:</h2>
המצוה רמ"ב. נצטוינו בדין שומר חנם [סהמ"צ לר"מ עשין רמ"ב, רמב"ם הל' שאלה ופקדון פ"א ופ"ג] והוא אמרו [שמות כ"ב ו'] כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור. יושר זה הדין מבואר [בבא קמא ק"ח ע"א] ששומר חנם פטור מגנבה ואבדה ושאר האונסין אחר שישבע, שכן הוא כמו שטען אחר שאין לו תועלת בזה אינו מחוייב בשמירה, ובלבד שלא יפשע כי כאשר נאבד בפשיעתו הרי הוא כמזיק בידים. לפיכך המפקיד לחברו כספים או דינרין ונגנבו או נאבדו חייב באחריותם שאין להם שמירה אלא בקרקע, אמנם דברים שדרכם להניח בתיבה ומגדל כגון כלי משי וכלי זהב אם הניחם שם פטור ואם לאו חייב [בבא מציעא מ"ב ע"א, פסחים ל"א ע"ב, רמב"ם פרק ד' ה"ד]. וכל זמן שפשע בשמירת הפקדון אפילו נאבד באנס כגון שהניח הכלים במקום שאינו בדרך שמירתן ונפלה דלקה בבית ונשרף חייב, אחר שפשע בפקדון [בבא מציעא שם, רמב"ם ה"ג]. ואפי' הניח הפקדון עם שלו דבשלו הוא רשאי בשל אחרים, ואחר שמסרו לו חבירו לשמור צריך שיניחנו במקום הראוי לשמירתו. ואם הניחו במקום העשוי להשתמר מן הגניבה ואינו שמור לענין הדליקה, כגון מחיצה של קנים וכיוצא בזה ובאו גנבים ולקחוהו משם חייב הואיל ולא היה במקום המשתמר מן הדליקה [שם ורמב"ם ה"ו], וכל זה לכונה שכתבנו. וכל המפקיד על דעת אשתו ובניו ובני ביתו הגדולים הוא מפקיד, לפיכך אם הנפקד מסר הפקדון לאחד מבני ביתו הגדולים והודיעו שהוא פקדון הנפקד פטור, וזה שנמסר לו חייב שהרי זה כאלו מסרו המפקיד לזה [שם מ"ב ע"ב, רמב"ם ה"ח].
המצוה רל"ט. נצטוינו בדין הגנב [סהמ"צ לר"מ עשין רל"ט, רמב"ם גניבה פ"א ה"ד]. התבונן מה שיש בדין הגנבה מיושר ושלמות תורתנו, שהגנב כאשר סבב להפסיד חברו קנסוהו כפל הדבר ההוא. אמנם מה שבאה הקבלה האמתית [ב"ק ס"ה ע"ב, רמב"ם ה"ה] שאם הודה מעצמו פטור, כל זה משלמות תורתנו כדי לתת יד לפושעים, עם המבואר גם כן שאין תכונת זה שהודה מעצמו כתכונת הגנב שלא ישיב אלא בעדים ועל פי בית דין. ואם גנב שור או שה וטבחו או מכרו משלם ד' וה' [רמב"ם ה"ו וה"ז]. וכבר נתנו רבותינו [ב"ק ס"ז ע"ב] טעם בזה מפני שנשתרש בחטא. וזה אמת, כי מאחר שטבחו או מכרו כבר הניח בדעתו שלא ישיבנו עוד לבעליו. אמנם בא הקנס בשור ושה יותר משאר הדברים מפני שהם עומדין במקום הפקר, וקרוב הדבר מאד לגנבם יותר מן המטלטלים, והוא תשלומי ד' בשה כפלים משאר הגנבות, והוסיפו החומש בשור שהשור אין לו שמור כמו השה. ורבותינו נתנו בזה [שם ע"ט ע"ב] ואמרו גדול כחה של מלאכה שור שבטלו ממלאכתו משלם חמשה שה שלא בטלו ממלאכתו משלם ארבעה. ויש מרבותינו [ריב"ז שם] שאמרו מפני כבוד הבריות שור שהלך ברגליו משלם חמשה שה שנשאו על כתפו משלם ארבעה. ודין נמצא במחתרת [סנהדרין ע"ב ע"א וע"ב, רמב"ם הל' גניבה פ"ט ה"ט] שאם הרגו בעל הבית או שאר בני אדם פטורין. ובא הפירוש המקובל [סנהדרין ע"ב ע"ב, רמב"ם שם ה"ט] שאין חלוק בזה בין נמצא ביום ובלילה או נמצא במחתרת בתוך גגו או בתוך חצרו או קרפפו, ירדה תורה לסוף דעתו של אדם שכל מי שבא לגנוב ממון בסתר ברשות חברו, חזקה עליו שיהרוג חברו כדי שיוכל לקחת ממונו או אם יעמוד לפניו יהרגנו וכך בארו רבותי' [שם עמוד א']. ומה שאמ' אם זרחה השמש עליו [שמות כ"א ב'] בא הפי' המקובל [סנהדרין שם] שאם ברור הדבר כשמש שזה אינו הורגו יש לו דמים כגון אב שבא במחתרת על בנו, וראה מה שיש משלמות הענין בזה שהם לא דקדקו בזמן ובמקום רק מה שנמצא בטבע האנשים על הרוב. ובאה הקבלה האמתית שאם היה יוצא הגנב במחתרת [צ"ל מן המחתרת] או מן המקום שהוא בו יש לו דמים, שודאי זה איננו רודף ובדעתו היה לצאת מן המקום ושלא להזיקו. וכן אם נמצא במקום שאין בני אדם מצויין שם כגון תוך גנתו או תוך שדהו או תוך הדיר והסהר יש לו דמים [רמב"ם הי"ב] כי זה לא נכנס לתוך רשות זה אלא כסבור שאין שם בני אדם ולא נכנס על דעת להרוג, כמו שנראה מדעת הנכנס במקום שבני אדם מצויין.
<h2>דף מז:</h2>
המצוה רמ"ה. נצטוינו בדין מקח וממכר [סהמ"צ לר"מ עשין רמ"ה, רמב"ם הלכות מכירה] והוא אמרו [ויקרא כ"ה י"ד] וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה וגו'. ודיני מקח וממכר כפי מה שבאה הקבלה האמתית הם אלו [ב"מ מ"ז ע"ב, רמב"ם פ"ג] כי המטלטלים והבהמות נקנין במעות דין תורה, שכן דרך הקנין הנהוג, אלא שתקנו חכמים שאיננו קונה עד שימשוך הדבר. כדי להתרחק מן האונאות גזרה שמא יאמר [המוכר למקבל המעות] [כ"ה בגליון קטוע] נשרפו חטיך בעליה, וכיוצא בזה, ומפני זה אינו קונה אא"כ משך ויכול לחזור בו [שם ורמב"ם ה"ה]. ומפני שזה הוא דבר שבממון יש להם לתקן כפי מה שיראו לפי הזמן. ומה שאמרו [ב"ב פ"ד ע"ב, ורמב"ם שם פ"ד ה"ג וה"ד] שאין המשיכה קונה אלא בסימטא וחצר של שניהם ולא בר"ה ולא בחצר שאינה של שניהם, מפני שהמשיכה היא להכניס הדבר ברשותו וזה עדיין לא נכנס ברשותו. אמנם ההגבהה קונה בכל מקום [שם] שמשהגביהו ברשות הוא. והדברים שאי אפשר להגביהם ולא למשכם מפני שיש במשיכתן טורח גדול נקנין במסירה [רמב"ם שם פ"ג ה"א ב"ב פ"ו ע"א]. ואעפ"י שאין קנין גמור לפי תקנת רבותינו אלא במשיכה או בהגבהה או במסירה משנתנו המעות כל מי שחוזר בו מקבל מי שפרע [ב"מ מ"ד ע"א]. כי ידוע הוא כי משנמסרו המעות כל אחד גומר בדעתו לקיים הדבר, ולאי זו סבה שירצה אחד מהם לחזור הוא משנה בדבר שהניח דעתו עליו לגמרי, וזה לא יתכן לעשות לפיכך מקלל[ים] אותו ואומרים לו מי שפרע מאנשי דור המבול ומאנשי דור הפלגה ואנשי סדום ועמורה ומצרים שטבעם בים הוא יפרע ממי שאינו עומד בדבורו. ואמנם קנין הקרקעות בחזקה [קדושין כ"ו ע"א] והוא כשיאמר לו לך חזק וקנה [ב"ב נ"ג ע"א, רמב"ם פ"א ה"ח] ואחר החזיק בה, והחזקה היא כגון שנעל או גדר כל שהוא [ב"ב נ"ב ע"ב], הואיל והתחיל להשתמש בה הרי היא עומדת בחזקתו והאחר כבר הוציאה מחזקתו ומרשותו. וכן נקנה בשטר [קדושין שם רמב"ם ה"ז] והתנו דבר זה במוכר שדהו מפני רעתה [ב"ב נ"א ע"א], שאחר שנכתב השטר גמר והקנה בזה. וכן נקנה בכסף במקום שאין דרכם לכתוב שטר, אמנם במקום שדרכן לכתוב בשטר לא נשלם הקנין עד שיעשה השטר [קדושין כ"ו ע"ב רמב"ם ה"ב].
<h2>דף מט.</h2>
המצוה ר"ט. לר"ם [סהמ"צ עשין ר"ח, גניבה פ"ח] צוינו לצדק המאזנים והפלס והמשקולות והמדות ולהפליג בצמצומם. והוא אמרו יתעלה [ויקרא י"ט ל"ח] מאזני צדק וגו'. ולשון סיפרא [תו"כ קדושים פ"ח ה"ז] צדק צדק המאזנים יפה יפה אבני צדק צדק המשקולות יפה יפה והין צדק צדק את ההינין [יפה יפה] וכבר ידעת שהאיפה מדת היבש, וההין מדת הלח ואלה כלם ענינם אחד. ואם נשתנו מיני השעורין כי זה שישקל או ימד אמנם הוא שעור ערך אחד מן הערכים, ואלה המינין כלם ר"ל הפלס והמאזנים ושעורי היבש ושעורי הלח יקראו מדות. והצווי שנצטוינו להפליג בצמצום השעור המוסכם עליו מכל מין מהם יקרא מצות מדות. ולשון ספרא [תו"כ שם ה"י] על תנאי כך הוצאתי אתכם מארץ מצרים על תנאי שתקבלו עליכם מצות מדות שכל המודה במצות מדות מודה ביציאת מצרים, וכל הכופר במצות מדות כופר ביציאת מצרים, ע"כ. וענין מצוה זו מבוארת בעצמה מה שבא מן ההנהגה המדינית להרחקת הגזלה והגנבה. ורבותינו סמכו באמרו [מ"ט ע"א] הין צדק הן שלך צדק שיהא דבור האדם ביושר וזה מבואר הענין. ואמרם [יבמות כ"א ע"א] קשה עונשן של מדות יותר משל עריות, כבר בארנו זה כי חטא הערוה הביאו אליו דבר טבעי ותאוה חמרית, והשקרות במדות, תכונה רעה נפשית, ואם מחשבתו בלתי צודקת בענינים המדיניים ידוע הוא שלא יצדק בענינים האלקיים. עם הכונה בו גם כן שהמשקר במדות גוזל לרבים ואין בידו לעשות תשובה שלמה גמורה. אמנם אמרם כל הכופר במצות מדות ככופר ביציאת מצרים, זה מפני שלא יאמין במשגיח.
<h2>דף מט:</h2>
האזהרה ר"נ לר"ם [סהמ"צ ל"ת ר"נ, מכירה פי"ב ה"א] הוזהרנו מלהונות קצתנו במסחר בעת מכירה וקניה והוא אמרו ית' [ויקרא כ"ה י"ד] וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה וגו' אל תונו איש. ובסיפרא אמרו [בהר כ"ג ד'] באונאת ממון הכתוב מדבר, ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת כי האונאה היא תכונה רעה בנפש ובה גנבת ממון וגנבת דעת. ובאה הקבלה האמתית [ב"מ מ"ט ע"ב] שאם מכר שוה חמשה בששה או ששה בשבעה נקנה המקח ומחזיר האונאה, ואם הוא יתר מזה אפילו פרוטה כגון שמכר שוה ששים בחמשים פחות פרוטה בטל המקח, והמתאונה יכול להחזיר ולא יקנה אבל המאנה אינו יכול לחזור ואם רצה זה יקבל. היה פחות משתות כגון שמכר שוה ששים בחמשים ופרוטה אינו חייב להחזיר שכל פחות משתות דרך הכל למחלו. ומה שבאה הקבלה [ב"מ נ"ו ע"א] שקרקעות ועבדים ושטרות והקדשות אין בהם אונאה כפי מה שנמצא בכתוב או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד יצאו קרקעות שאין מטלטלים יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות יצאו שטרות שאין גופן ממון אלא לראיה, עמיתך ולא הקדש. הכונה אצלי כי הקרקעות אין ערכם ידוע משווים, וכן לפעמים לא ימכור אדם קרקעותיו מפני שהם נכסי אחריות אלא אם כן ירבו לו בדמים. וכן אפשר שלפעמים בעל הקרקע הוא צריך למעות ולא ימצא קונים שלא יקפצו קונים בקרקעות כמו שקפצו קונים במטלטלים. וכן העבד שלפעמים לא ימכרהו האדם אלא ביותר משוויו לאהבתו אותו, וכן הקונה יקנהו ביותר משוויו, וכן לפעמים לא יקפצו עליו קונים לפחדם שמא ימות וימכרהו בכל ערך שימצא. אמנם השטרות שאין גופם ממון זה מבואר, ולא יקנם האדם כי אם בזול ונכסי הקדש לפעמים יירא האדם לקנות נכסי הקדש ולא יקנם כי אם בזול ולפעמים ההפך. וכן מה שבאה הקבלה שהמוכר כלי תשמישו אלא אם כן ירבו עליו בדמים. ומה שבאה הקבלה [ב"מ מ"ט ע"ב] שאין דין אונאה ולא בטול מקח ללוקח אלא בכדי שיראה לתגר או לקרובו הכונה בו, כי אחר ששהה יותר מזה כבר ידע ומחל והמוכר יש לו אונאה לעולם, מאשר אין בידו המקח שיוכל להראותו. אמנם אם היה בדבר שאין במינו שנוי כגון פלפלים אינו חוזר אלא בכדי שישאל עליו השער בלבד.
<h2>דף נח:</h2>
האזהרה רנ"א לר"ם [סהמ"צ ל"ת רנ"א, מכירה פי"ב הי"ב] הוזהרנו מלהונות קצתנו לקצתנו בדברים, והוא שנאמר לו מאמרים שיכאיבוהו ויצערוהו ולא יוכל לעמוד מפני שיתייבש מהם, כמו אם קדמו לו מעשה ילדות ושב מהם ונאמר לו תן הודאה לאל שהעתיקך מן הענין הפלוני (ולזה) [אל זה] הענין טוב וכיוצא בזה [מ]גלוי המומין המכאיבים, והוא אמרו יתעלה [ויקרא כ"ה י"ז] ולא תונו איש את עמיתו ויראת [מאלקיך] הרי אונאת דברים ולשון סיפרא [תו"כ בהר פ"ד ה"ב] כשהוא אומר ולא תונו איש [את] עמיתו ויראת מאלקיך הרי אונאת דברים אמורה כיצד אם היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים. ואמרו גדולה אונאת דברים מאונאת ממון שבאונאת דברים נאמר ויראת מאלקיך, ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת באשר היא גדולה יותר מאונאת ממון שזה בגופו ונפשו. וענין אונאת דברים הוא בכל דבר שיגיע ממנו צער לחברו כגון שהיה בן גרים או בן עוברי עברה לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך, ואם היה בעל תשובה אל יאמר לו זכור מעשיך הראשונים ואם הוא מדוכה בחולאים ויסורין באים עליו או שהיה מקבר את בניו לא יאמר לו כדרך שאמ' חבריו לאיוב [איוב ד' ו'—ז'] הלא יראתך כסלתך זכור נא מי הוא נקי אבד, גדולה מזו אמר שאם היו חמרים מבקשים תבואה וכיוצא בזה לא יאמר להם לכו אצל פלוני שמוכר דבר זה והוא יודע שלא מכר דבר זה לעולם, וכן מי שנשאל ממנו דבר הלכה או דבר חכמה לא יאמר לו למי שאינו יודע בו מה תאמר בדבר זה. ומאשר זה תכונה רעה בנפש וחסרון גדול אצלה נאמר באונאת דברים ויראת מאלקיך [ויקרא שם], כי עם שלמות הנפש תגיע יראת ה' השלמה. ואמרו רבותינו [נ"ט ע"א] כל הצועק מאונאת דברים מיד נענה שנאמר אני ה', וזה מבואר הכונה.
האזהרה ש"ג לר"ם [סהמ"צ ל"ת ש"ג, דעות פ"ו ה"ח] הוזהרנו מלבייש קצתנו את קצתנו, וחטא זה הוא הנקרא [אבות פ"ג מט"ו] מלבין פני חברו ברבים. והאזהרה שבאה בזה [ויקרא י"ט י"ז] הוכיח תוכיח את עמיתך יכול אף מוכיחו ופניו משתנות ת"ל ולא תשא עליו חטא. ובסיפרא [תו"כ קדושים פ"ד ה"ח] מניין אם הוכחתו אפילו ד' וה' פעמים חוזר ומוכיחו, ת"ל הוכח תוכיח. יכול אף מוכיחו ופניו משתנות, ת"ל ולא תשא עליו חטא. ע"כ. וכונת אזהרה זו לשתי סבות, האחת כדי שיקבל הנוכח דברי התוכחת כי כאשר יוכיחנו בדברים טובים ימשך לבבו וישמע אליו ויקבל תוכחתו, ואם יביישנו וילבין פניו יקוץ בתוכחתו וישנאהו, זה מלבין פני חברו ברבים יביאהו גם כן לפעמים לידי חולי או מות. ומפני שזו תכונה רעה בנפש אמרו [ב"מ נ"ט ע"א, אבות פ"ג מי"א] המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא. ובכלל המלבין פני חברו הוא שיקראהו בשם שהוא בוש ממנו [רמב"ם שם]. ופשט הכתוב כבר בארו הר"ם. והמבואר אצלי גם כן ואם אפשר שהכל כונה אחת שבכלל ולא תשא עליו חטא שאם ראה בו דבר מגונה חייב להוכיחו ולא יניחנו בחטאו. או אם חטא לו חברו יוכיחנו ולא ישא עליו חטא שלא יוכיחנו ויעביר פשעו ממנו. וכבר הרחבנו בזה במצות הוכח תוכיח [מצות עשה ר"ו]. ומה שכתבנו במלבין פני חברו כתב הר"ם [דיעות שם ה"ח וה"ט] בד"א בדברים שבין אדם לחברו אבל בדברי שמים אם לא חזר בו בסתר מכלימין אותו ברבים ומפרסמים חטאו ומחרפין אותו בפניו כמו שעשו כל הנביאים לישראל. ומי שחטא עליו חברו ולא רצה להוכיחו ולא לדבר לו כלום מפני שהיה החוטא הדיוט ביותר או שהיתה דעתו משובשת ומחל לו בלבו ולא שטמו ולא הוכיחו הרי זו מדת חשיבות לא הקפידה תורה אלא על המשטמה.
<h2>דף נט:</h2>
האזהרה שי"ב לר"ם [סהמ"צ ל"ת שי"ב, ממרים פ"א ה"ב] הוזהרנו מלחלוק על המקבלים המעתיקים הדת ע"ה ומלצאת ממה שיצוו בה במעשה התורה, והוא אמרו יתעלה [דברים י"ז י"א] לא תסור מן הדבר וגומ'. ולשון סיפרי [דברים פיסקא קנ"ד]. לא תסור זו מצות לא תעשה. והעובר על לאו זה הוא זקן ממרא וחייב חנק, ובתנאים המקובלים המבוארים בסוף סנהדרין [פ"ו ע"ב] ע"כ. וענין זקן ממרא הוא חכם גדול מישראל יודע דיני התורה ודן ומורה כאחד מחכמי ישראל, ונפל מחלקת בינו ובין בית דין הגדול ולא חזר לדבריהם והורה שלא כהוראתם [רמב"ם פ"ג ה"ד]. ובא הפירוש המקובל שאינו חייב עד שיהיה חכם שהגיע להוראה וסמוך בסנהדרין ויחלוק עם בית דין הגדול במקומו. ואינו חייב עד שיחלוק בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת או שתביא הוראתו לדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת [סנהדרין פ"ז ע"א] כגון שחלק בדיני ממונות או במנין הדיינין שדנין דיני ממונות, שלדברי האומר שזה חייב לזה, או שאלו ראויין לדין, כל שנטל ממנו כדין נטל ועל פי בית דין נטל, ואם קדש בו אשה מקודשת. ולדברי החולק שאומר שפטור היה או שאומר שאין אלו ראויין לדין שכל שנטל גזל הוא בידו, ואם קדש בו אשה אינה מקודשת. נמצא זה מביא לידי דבר שחייבין על זדונו כרת ושגגתו חטאת [רמב"ם שם פ"ד ה"ב ע"פ סנהדרין פ"ז ע"ב]. וכן כשיחלוק בגזרה מן הגזרות בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת, וכן אם הורה להוסיף טוטפת חמשית בתפילין חייב מיתה. [סנהדרין פ"ח ע"ב, ועי' רמב"ם פ"ד ה"ג]. והכונה באלו הדינין מבוארת כי לא יגיע הזק אלא מחכם שהגיע להוראה שסומכין על הוראתו ואז תהיה תורה כשתי תורות. והתנאי שבא שיחלוק עמהם עם בית דין הגדול אשר נצטוינו אנחנו לעשות על פי התורה אשר יורו, והם הם מיסדי התורה ומעמידיה על מתכונתה, וכשיחלוק עמהם נמצא מקעקע יסודי התורה וסותר אותם. והתנאי שבא שיחלוק עמהם במקומם, כי כשהם במקומם אז מושבם מושב אלוקים, וכל דבריהם דברי אלקים חיים, ונמצא זה כשחולק עם השכינה. אמנם מה שהתנאי בזה שאינו חייב מיתה אלא כשהורה בדבר שזדונו כרת, הכונה בזה מבוארת כשאר עשה כן יעשה לו, ר"ל כי אז אפשר שיסבב מיתה לאחרים. והתנאי שבא בזה שאינו חייב מיתה עד שיורה לעשות ועשה כהוראתו, זה מבואר כי אז נשלם ההזק, אמנם כל זמן שלא הורה אעפ"י ששנה לאחרים פטור, כי אחר שלא הורה לעשות לא נשלם הזק הוראתו. ומה שבאה הקבלה האמיתית שאם הורה להוסיף טוטפת חמשית שהוא חייב מיתה, כל זה למעלת המצוה, לפי שבמספר הבתים יש הערה גדולה לנפש, וכל המונע הערה נפשית כאלו ממיתה, לפיכך חייב מיתה. עם מה שיביא זה לסתור הקבלה שרוב עקרי מצוה נשענים עליה.
האזהרה רנ"ב לר"ם [סהמ"צ ל"ת רנ"ב, מכירה פי"ד הט"ו] הוזהרנו מלהונות הגר בדברים גם כן. והוא אמרו יתעלה [שמות כ"ב כ'] וגר לא תונה ולשון מכילתא [משפטים פרשה י"ח] וגר לא תונה בדברים. ונכפלה האזהרה בזה ואמר [ויקרא י"ט ל"ג] לא תונו אותו, ובסיפרא [תו"כ שם] שלא יאמר לו אמש היית עובד עבודה זרה ועכשיו נכנסת תחת כנפי השכינה, ע"כ. באה אזהרה מיוחדת באונאת הגר לשתי סבות, האחד שאונאה זו יותר קרובה לפי שאין לו גואלין. והשני כי אונאת דברים בגר ידועה לכל שהוא עובד עבודה זרה מתחלה לפיכך בארו בכלל אונאת הגר שלא יאמר לו זכור מעשה אבותיך או מעשיך. וכן לא יאמר [נ"ח ע"ב] כשיבא ללמוד תורה פה שאכל נבלות וטרפות יבא ללמוד תורה, וכן כל כיוצא בזה.
האזהרה רנ"ג לר"ם [סהמ"צ ל"ת רנ"ג, מכירה פי"ד הט"ז] הוזהרנו מלהונות גר צדק ומהזיקו במקח וממכר, והוא אמרו יתעלה [שמות כ"ב כ'] ולא תלחצנו. ולשון מכילתא לא תלחצנו בממון. וכבר נתבאר בגמרא מציעא שהמונה [צ"ל שהמאנה] את הגר עובר [משום] לא תונו איש את עמיתו [ויקרא כ"ה י"ז], ומשום וגר לא תונה והלוחצו עובר משום לא תלחצנו מוסף על האזהרה שהוא נכלל עם ישראל, ר"ל אונאת ממון, ע"כ. כונת אזהרה זו לתכלית הרחקת אונאת הגר, לכונה שאמרנו שהאונאה בו יותר קרובה לכך הוצרכה האזהרה בגר ביחוד.
המצוה ר"ח. שנצטוינו לאהוב הגרים [סהמ"צ לר"מ עשין ר"ז, רמב"ם דעות פ"ו ה"ד]. והוא אמרו יתעלה [דברים י' י"ט] ואהבתם את הגר. באה מצוה מיוחדת לאהבת הגר אעפ"י שהוא גר צדק ובכלל ישראל, מפני שאין דביקות ביניהם אחר שלא היו מעם אחד. עם הכונה גם כן מאשר זה נכנס בברית ה' שלא כמנהג אבותיו רק מצד הערתו וטוב טבעו, על כן הוסיף ה' מצוה אלינו לאהבה אותו. ואמרו רבותינו [כ"ה ברמב"ם שם ה"ה] שחייב לעשות לגר כמו שחייב לעשות לעצמו. אמר יתעלה ואהבת את ה' [דברים ו' ה']. ואמר ואהבתם את הגר [דברים י' י"ט]. וידוע הוא שהאוהב את הגר לזאת הכונה מפני שנכנס תחת כנפי השכינה יעוררה לאהבת ה' ולהדבק בו עם המבואר גם כן שהשגחת ה' עם השפל והנרדף אמר [קהלת ג' ט"ו] והאלקים יבקש את נרדף. כמו שדרשו רבותינו [ב"ק צ"ג ע"א] גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאין לך נרדף בעופות יותר מתורים ובני יונה והכשירן לקרבן. ויש בזה הערה אל המאכלות האסורות כי החיות הטורפות והעופות הדורסים יש להם מזג רע יולידו ליחה רעה ומגונה.
האזהרה ש"א לר"ם [סהמ"צ ל"ת ש"א, הל' דעות פ"ז] הוזהרנו מן הרכילות, והוא אמרו [ויקרא י"ט ט"ז] לא תלך רכיל בעמך. אמרו [תו"כ קדושים פ"ד ה"ה] לא תהיה רך דברים לזה וקשה לזה. דבר אחר שלא תהיה כרוכל שטוען דברים והולך. ובכלל לאו זה האזהרה מהוצאת השם רע, ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת, כי הרכילות היא מן המדות המגונות שבנפש, וגורמת אבדן נפשות רבות ומחרבת העולם. וענין הרכילות [רמב"ם שם ה"ב ע"פ ערכין ט"ו ע"ב] הוא שאומר ששמע, והוא שיאמר פלוני אמר דבר זה עליך אעפ"י שיאמר אמת הרי זה מחריב את העולם. כי לפעמים אומר אדם דברים כנגד חברו או לכעסו או לשנאתו אותו לא רוצה שידעם, ולא יאמר אותם בפניו. וזה הרכיל האומר הדברים ההם הוא מסבב איבה גדולה בין שניהם עד שלפעמים יקרה מזה אבדן נפשות רבות.
ובכלל עון זה והוא גדול ממנו והוא לשון הרע, וענין לשון הרע [רמב"ם שם] הוא המספר בגנות חברו אעפ"י שהוא אומר אמת. ולהיות ענין זה גדול אמרו רבותינו [רמב"ם שם ע"פ התוספתא ריש פאה] ששלש עברות נפרעים מן האדם בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא, ואלו הן עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים ולשון הרע כנגד כלן. ומאמר זה מבואר, שזה כנגד כלן שהרגיל בלשון הרע יאמר דברים יסבב בהם שפיכות דמים. וכן לפעמים יוציא שם רע על אשה ואם הדבר אמת יגרום בדבורו זה חטא לאחרים ויבא לידי גלוי עריות. אמנם אמרם כעבודה זרה, הוא כמאמר דוד [תהלים י"ב ה'] אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתנו אתנו מי אדון לנו. ועל זה הפסוק רמזו רבותינו [ערכין שם, רמב"ם ה"ג] שכל המספר לשון הרע כאלו כופר בעקר, וזה אמת שלא יאמין במשגיח ושה' יודע מחשבות לבבנו, שמחשבות בעל לשון הרע הם להמית רבים. אמנם אמרם באלו העברות שאוכלין פירותיהן בעה"ז והקרן קיימת לע"ה זה מבואר, כי עע"ז הוא שעובד לכוכבים ויעשה כל פעולותיו על פי הבחירות הכוכביות ולא ידע כי גבוה מעל גבוה שומר, ויקרנו מה שיקרנו מן ההפסד בעה"ז ונפשו תכרת לע"ה. שפיכות דמים זה מבואר שהקרובים ינקמו ממנו בעה"ז וענשו גדול לע"ה, ולשון הרע זה מבואר שדברים יבקשו נפשו. אמרו רבותינו על לשון הרע [ערכין שם, ירושלמי פאה פ"א ה"א] קטיל תלתאי האומרו והמקבלו ומי שנאמר עליו והמקבלו יותר מן האומרו. ולתכלית הרחקה זאת המדה המגונה אסרו כל אבק לשון הרע שלפי מה שאמרו רבותינו [ב"ב קס"ד ע"ב] לא יוכל אדם להנצל ממנו אם לא יתרחק בתכלית ההרחקה מהדבור אלא מה שיביא עליו ההכרח.
ולמען נשכילה בדרך תמים להתנהג בדרכי הדבור כפי הראוי אביא הנה מה שכתב הר"ם בפירוש אבות [פ"א מט"ז] ז"ל, כל המרבה דברים מביא חטא, כבר אמר החכם [משלי י' י"ט] ברב דברים לא יחדל פשע, וסבת זה שרוב הדברים תוספת ומותר חטא כמו שאבאר עתה, כשירבה אדם דברים יפשע עכ"פ שאי אפשר שלא יהיו בדבריו דבור אחד שאין ראוי לאמרו, וממופתי החכמים מעוט הדברים וממופתי הכסילים רוב דברים [שנאמר] [קהלת ה' ב'] וקול כסיל ברב דברים. וכבר אמרו החכמים שמעוט הדברים ראיה על מעלת האבות והיות האדם מיוחס, אמרו [קדושין ע"א ע"ב] מיחסותא דבבל שתיקותא. ונאמר בספרי המדות שאחד מן המתחכמים נראה שותק הרבה עד שלא היה מדבר אלא מעט מזער ונאמר לו מה רוב סבת שתיקותך אמר בחנתי הדברים ומצאתי נחלקים לארבעה חלקים, החלק הראשון הוא כלו נזק בלתי תועלת, כקללת בני אדם ודבר דבר מן הנבלה וכיוצא בהם שהדברים שטות גמורה. והחלק השני יש בו נזק מצד אחד ותועלת מצד אחר בשבח בני אדם לקבל בו תועלת שיהיה בשבח ההוא מה שיכעיס שונאו ויזיק למי ששבחו, וצריך להניח הדברים בזה בגלל סבה זו ושלא ידברו בזה החלק גם כן. החלק השלישי דברים שאין בהם תועלת ולא נזק כרוב דברי ההמון איך נבנית חומה פלונית ואיך נבנה היכל פלוני ובספור יופי בית פלוני ורוב מגדנות [י"ג מגדלות] מדינה פלונית וכיוצא באלו מדברי המותר, אמר הדברים גם כן מותר אין תועלת בהם. והחלק הרביעי דברים שכלם תועלת כדברים בחכמות ובמעלות, ודבר האדם במה שהוא מיוחד בו בדברים שחייו תלויים בהם ובהם ימשך מציאותו ובזה צריך לדבר. אמר בכל עת שאשמע דברים אני בוחן אותם ואם אמצאם מזה החלק הרביעי אדבר בם, ואם יהיו משאר החלקים אשתוק מהם. ואמרו בעלי המדות בחן זה האיש בחכמתו שהוא חסר שלשה רבעי הדברים, וזאת החכמה שצריך ללמדה. ואני אומר שהדבור יחלק לפי חיוב התורה לחמשה חלקים, מצווה בו, ונזהר ממנו, נמאס, ונאהב, ומותר. החלק הראשון הוא המצוה בו הוא קריאת התורה ולמודה וקריאת תלמודה, וזו היא מצות עשה מחוייבת שנאמר [דברים ו' ז'] ודברת בם, והיא שקולה כנגד כל המצות, וכבר נאמר מן האזהרה בלמוד מה שלא יכיל זה החבור קצתו. והחלק השני הדבור הנאסר ונזהר ממנו, כעדות שקר ודבר שקר והרכילות והקללה, ודברי התורה מורים על זה החלק, וכן נבלות הפה ולשון הרע. והחלק השלישי הוא הדבור הנמאס שאין בתועלת לאדם בנפשו ולא עברה ולא מרי, כרוב ספור ההמון למה שארע ומה שהיה ומה הם מנהגי מלך פלוני בהיכלו, ואיך היתה סבת מות פלוני או התעשר פלוני, וזה קורין החכמים שיחה בטלה. והחסידים ישתדלו בעצמם להניח זה הדבור ונאמר [רמב"ם דעות פ"ב ה"ד] על רב תלמיד ר' חייא שלא שח שיחה בטלה מימיו. ומזה החלק גם כן שיגנה האדם מעלה או שישבח פחיתות יהיו ממדות או שכליות. והחלק הרביעי הוא הנאהב [הוא הדבור] בשבח המעלות השכליות, ובגנות הפחיתיות משני המינים בלבד. ולהעיר הנפש למעלות בספורים ובשירים ולמנעה מן הפחיתיות בדרכים ההם בעצמן. וכן לשבח החשובים ולהודות מעלותיהם כדי שייטבו מנהגיהם בעיני בני אדם, וילכו בדרכיהם ולגנות הרעים בפחיתיותיהם כדי שיתגנו פעלותם ודרכיהם וזכרם בעיני בני אדם ויתרחקו מהם ולא יתנהגו במנהגיהם. וזה החלק, ר"ל למוד המדות המעולות והתרחק מן המדות הפחותות יקרא דרך ארץ. והחלק החמשי והוא המותר הוא הדבור במה שמיוחד לבני אדם מסחורתו ופרנסתו ומאכליו ומשתיו ולבושו, ושאר מה שצריך לו זהו מותר אין אהבה בו ולא מיאוס, אבל אם ירצה ידבר בו כמה שירצה ואם ירצה לא ידבר. ובזה החלק ישובח האדם כשימעט הדברים בו. והזהירו אנשי המוסר מהרבות בו דברים, אבל האסור והנמאס אין צריך לאזהרה ולא למצוה שראוי לשתוק ממנו לגמרי. אבל המצוה בו והאהוב אלו היה האדם יכול לדבר בו כל ימיו יהיה טוב, אבל צריך ליזהר משני דברים, האחד מהם שיהיו מעשיו מסכימים לדבריו כמו שאמרו [תוספתא יבמות ספ"ח בר"ר פל"ד כ'] נאים הדברים שיוצאים מפי עושיהם. ועל זה הענין אמרו הנה [אבות פ"א מי"ז] ולא המדרש הוא העקר אלא המעשה [באמרו] והחכמים יאמרו לצדיק שילמוד המעלות [כאמרם] [ב"ב ע"ה ע"ב] דרוש ולך נאה לדרוש, ואמר הנביא [תהילים ל"ג א'] רננו צדיקים בה'. והענין האחר [הוא] הקצור ושישתדל להרבות הענינים במעט דברים לא שיהיה הענין בהפך. והוא אמרו [פסחים ג' ע"ב, חולין ס"ג ע"ב] לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה. ודע שהשירים המחוברים באיזה לשון שיהיו צריך שיבחרו בעניניהם והם הולכים על דרך הדבור אשר חלקנוהו. אמנם בארתי זה אעפ"י שהוא מבואר, מפני שראיתי זקנים וחסידים מאנשי תורתנו כשהיו במסבת יין כחופה או זולתה וירצה אדם לשיר שיר ערבי ואפילו היה ענין השיר ההוא שבח הגבורה והנדיבות והוא מן החלק האהוב, או בשבחי היין ירחיקו זה בכל צד מן ההרחקה ואין מותר אצלם לשמעו. וכשישורר המשורר פיוט מן הפיוטים העבריים לא ירחיקוהו ולא ירע בעיניהם, עם היות בדברים ההם הנזהר ממנו או הנמאס. וזה סכלות גמורה שהדבור לא יאסר ויותר [ויאהב] וימאס מצווה באמירתו מצד הלשון הנעשה בו, אבל מצד עניינו. ואם יהיה כונת השיר ההוא פחיתות אסור לאמרו בכל לשון שיהיה. גם יש לי בזה תוספת כי כשיהיו שני פיוטים ולשוניהם ענין אחד מהעיר כח התאוה ושבח אותה, ושמח הנפש והיא פחיתות מחלק הדבור הנמאס מפני שהוא מעורר ומזרז על מדה פחותה כמו שהתבאר מדברינו בפ"ד, ויהיה אחד משני הפיוטין עברי והאחד ערבי או יהיה לועז. והיה שמיעת העברי והדבור בו יותר נמאס אצל התורה למעלת הלשון, ושאין צריך שישתמשו בו אלא במעלות, כל שכן אם יצורף אליו שישימו בו פסוק מן התורה או משיר השירים בענין ההוא, שאז יצא מן חלק הנמאס לחלק הנאסר ומוזהר ממנו, שהתורה אסרה לעשות דברי הנבואה מיני זמר [סנהדרין ק"א ע"א] בפחיתיות ודברים מגונים. ואחר שזכרנו לשון הרע בחלק הדבור האסור ראיתי לבארו ולזכור בו מה שנזכר שבני אדם מצוין בו בעורון גדול והוא החטא גדול שבבני אדם תמיד, וכ"ש במה שאמרו בעורון גדול והוא החטא גדול שבבני אדם תמיד, וכ"ש במה שאמרו חכמים [ב"ב שם] שאבק לשון הרע לא ינצל ממנו בכל יום ומי יתן שינצל מלשון הרע עצמו. ולשון הרע הוא ספור רעות האדם ומומיו ולגנות אדם מישראל באי זה צד שיהיה מן הגנות, ואפילו היה מגונה חסר כמו שנזכר שאין לשון הרע שיכזב על האדם וייחס לו מה שלא עשה כי זה מוציא שם רע על חברו. ואמנם לשון הרע הוא גנות האדם אפילו בפעולותיו שיעשה באמת שהאומרו חטא ואשר ישמעהו יחטא. ואבק לשון הרע זכרון מומי האדם מבלתי באור מראה שאין ידיעה לו במה שיובן מדבריו ושהוא לא כיון זה, ואמנם כיון ענין אחר כמו שאמר [משלי כ"ו י"ח י"ט] במתלהלה היורה וגו' כן איש רמה את רעהו ואמר הלא וגו'. וכבר שבח החכם [ב"ב שם] מן המתחכמים כתיבת סופר שהראו לו במעמד גדול וגנה הרב מעשה המשבח ואמר לו כלך לשון הרע, ר"ל שאתה תשבח גנותו בשבחך אותו בתוך ההמון שמהם מי שיאהבהו, ומה מי שישנאהו ויצטרך שונאו כשישמע שבחיו לזכור מומיו ורעותיו, וזה תכלית ההרחקה מלשון הרע. ולשון המשנה [ערכין שם] לא נחתם גזר דינם של אבותינו אלא על לשון הרע, ר"ל ענין המרגלים שנאמר בהם [במדבר י"ג ל"ב] ויוציאו דבת הארץ, ואמרו ע"ה [ערכין שם] על ענין המרגלים מה אלו שלא הוציאו שם רע אלא על העצים ועל האבנים התחייבו מן הענש מה שנתחייבו, מי שידבר בגנות חברו על אחת כמה וכמה, ע"כ.
ויש בדבור הנמאס או האסור דבור היותר רע מלשון הרע ומכל הדבורים, והוא מוציא שם רע והוא שאומר מה שאינו כדי לגנות או לבזות חברו. ומאשר זה תכונה רעה מן הרעות שבנפש אמר [ערכין שם] שלכל יש מחילה חוץ ממוציא שם רע, והכונה בזה מבוארת אם הודה או אם גנבו או אם גזל ממנו ממונו דבר זה נתן למחילה, אבל המוציא שם רע והוא שמשים הצדיק בעל עברות הוא דבר שלא נתן למחילה לעולם. ובכלל הדבר האסור והאבק לשון הרע הוא מי שנכנס בבית אושפיזו והקבילוהו בסבר פנים יפות וכבדוהו במאכל ובמשתה ומטה וכסא מספר דבר זה בשוק ויאמר כך וכך עשו לי בבית פלוני יברכהו ה', וכאשר ישמעו אחרים זה יבאו אצלו ויגרום לו הוצאה או גנבים יחמדו ממונו ויבאו אליו בלילה, על זה נאמר [משלי כ"ז י"ד] מברך רעהו בקול גדול קללה תחשב לו [ערכין שם, רמב"ם פ"ז מדעות ה"ד]. גם זה אבק לשון הרע בצד מה כי כשיאריך הוא בהרחבת שבחיו יבא אחר ויספר בגנותו, וזה אמרם [ב"ב שם] מתוך שבחו בא לידי גנותו. ובכלל הדבר הנמאס דברי המתלוצצים והחנפים ודוברי שקרים אמרו רבותינו [סוטה מ"ב ע"א] ארבע כתות אין מקבילות פני שכינה כת לצים כת חנפים כת שקרים כת מספרי לשון הרע, שידוע הוא שאין מקביל פני שכינה אלא המרבה דברים מן החלק האהוב או המצוה בו, ואלו בהפך מזה. ואמר על לצים שמזונותם מתמעטין וגורם כליה בעולם ונופל בגיהנם, וזה מבואר כי מושב הלצים לא יתעסקו בישוב העולם, ובזה מזונותיהם מתמעטין וגם גורמין כליה לעולם לאשר ימשכו אחריהם. אמנם נופל בגיהנם זה מבואר. ועל החנפים אמר [שם מ"א ע"ב] כל אדם שיש לו החנופה נופל לגיהנם שנאמר [ישעיה ה' כ'] הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע מה כתיב אחריו לכן כאכול קש לשון אש. ודבר ידוע הוא כי הלצים הם גונבים דעת הבריות וחומסין נפשם המשכלת. ודוד ע"ה פתח ספרו בהרחקת הדבורים הנאסרים והנמאסים אמר [תהילים מז' א'] אשרי האיש וגו' ובמושב לצים וגו' והיה כעץ וגו'.
<h2>דף ס:</h2>
האזהרה רל"ה לר"ם [סהמ"צ ל"ת רל"ה, מלוה ולוה פ"ד ה"א] הוזהרנו מלהלוות ברבית, והוא אמרו יתעלה [ויקרא כ"ה ל"ז] את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך. ואלו השני לאוין אמנם הם על ענין אחד, אמנם באו לזרז, וכדי שיהיה המלוה ברבית עובר בשני לאוין לא שהם שני ענינים, כי הנשך הוא הרבית והרבית הוא הנשך. ובגמרא מציעא [ס' ע"ב] אמרו אי אתה מוצא נשך בלא רבית ורבית בלא נשך ולמה חלקו הכתוב לעבור עליו בשני לאוין. ושם נאמר (נשך) דאורייתא נשך ותרבית חדא מלתא נינהו. ושם נאמר גם כן השתא דכתיב את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך, קרי ביה את כספך לא תתן לא תתן לו בנשך ובמרבית בנשך ובמרבית לא תתן אכלך. ויהיה כל מי שהלוה ברבית כסף או פירות כבר עבר על שני לאוין, מצורף אל שאר לאוין שבאו גם כן במלוה לזרז כי כבר נכפלה אזהרה זו בלשון אחר, ואמר [ויקרא שם ל"ו] אל תקח מאתו נשך ותרבית. והתבאר בגמרא מציעא שזה הלאו גם כן למלוה הוא אבל כלם לאוי יתירי כמו שבאר' בעקר התשיעי כי הם כלם בענין אחד נכפלו. והוא להזהיר הלוה מללוות ברבית, ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת, כי ההלואה ברבית היא תכונה רעה בנפש, אמר הנביא בתוכחותיו [יחזקאל כ"ב י"ג, וצ"ל ותרבית] נשך ומרבית לקחת. ודוד ברוח הקדש במזמור מי יגור באהלך [תהילים ט"ו ה'] שיזכור בו התכונות הטובות הנפשיות הזכיר כספו לא נתן וגו'. ולמען נעמוד על אמתת אזהרה זו ונרגיל נפשנו לתכונות טובות, אמר רבותינו [מכות כ"ד ע"א] את כספו לא נתן בנשך ואפילו רבית דגוי, וכבר הרחבנו בזה במצוה קצ"ט ממצות עשה.
<h2>דף סא:</h2>
האזהרה רמ"ד לר"ם [סהמ"צ ל"ת רמ"ד, גניבה פ"א ה"א] הוזהרנו מלגנוב הממונות, והוא אמרו ית' [ויקרא י"ט י"א] לא תגנובו. ובמכילתא [יתרו פ"ח] לא תגנובו אזהרה לגונב ממון, והעובר על אזהרה זו חייב לפרוע מה שזכר הכתוב [שמות כ"א ל"ז, וכ"ג ג'] עם תשלומי כפל או תשלומי ארבעה או תשלומי חמשה או השבת הקרן בלבד. (ובספרי) [ובספרא] [תו"כ קדושים פ"ב ה"א וה"ב] לפי שנאמר בגנבה [שמות כ"ב ג'] שלם ישלם למדנו ענש אזהרה מניין ת"ל לא תגנובו [לא תגנובו] על מנת למקט [ב"מ ס"א ע"ב] ר"ל כדי להכעיס הנגנב ולצערו ואח"כ נשיבנו לו, לא תגנובו על מנת לשלם ארבעה וחמשה, ע"כ. אזהרה זו מבוארת בעצמה, כי הגנבה תכונה רעה בנפש והשחתת הישוב, לפיכך כל הגונב עובר על לא תעשה אפילו גונב ממון עע"ז ואפילו כל שהוא, ואפילו דרך שחוק כמו שמבואר במה שכתבנו, והכל כדי שלא ירגיל עצמו בכך. ובאי זה דרך שיגנוב חייב לשלם וקונסין אותו תשלומי כפל וכבר בארנו זה במצות עשה [רל"ט]. ומה שבאה הקבלה [ב"ק ס"ד ע"ב] שגנב שהודה את עצמו פטור מן הכפל מאמרו [שמות כ"ב ח'] אשר ירשיעון אלקים פרט למרשיע את עצמו, הכונה בזה כדי לתת יד לפושעים לעשות תשובה ואעפ"י שהקטן אינו בן עונשים קטן שגנב בית דין מכין אותו כפי כח הקטן כדי שלא ירגיל עצמו בכך. וכשם שיש אסור גנבת ממון כן יש אסור גנבת דעת ויותר חמור ממנו אמרו [חולין צ"ד ע"א] אסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעתו של גוי, ואעפ"י שטעות הגוי העובר מותר, בצד מה במקום שיש חלול ה' אסור להטעותו אפילו בדבר שלא יודע, כגון שימכור לו עור של נבלה ויאמר לו שהוא של שחוטה וכן כל כיוצא בזה באלו הענינים, ואפילו לגנוב דעת חברו במה שנראה שעושה לכבודו אסור כגון שהוא פותח חביותיו לכבודו, וכן כל כיוצא בזה.
האזהרה רע"א לר"ם [סהמ"צ ל"ת רע"א, גניבה פ"ז ה"א] הוזהרנו מעשות עול במדת הארץ והמשקולות, והוא אמרו יתעלה [ויקרא י"ט ל"ה] לא תעשו עול במשפט במדה וגו', ופי' הפסוק לפי מה שבאה הקבלה לא תעשו עול במשפט ואת המדה. והם אמרו בבאור ענין זה [תו"כ קדושים פ"ח ה"ה] לא תעשו עול במשפוט אם לדין הרי כבר נאמר אם כן למה נאמר במשפט, מלמד שהמודד נקרא דיין. ושם נאמר [תו"כ שם ה"ו] במדה זו מדת הארץ ר"ל חלוקתה ותשבורתה שיעשה בזה כפי מה שחייבוהו מופתי אלהנדסא, פירוש התשבורת מצדק המדות וידיעת הפנים האמתיים ההם, שלא יעשה זה במעשה שיש בהם ספק ואין אמת בהם כמו שיעשו רוב הסופרים. והמשקל כולל כל המשקולות והמאזנים, ע"כ. וכונת אזהרה זו מבוארת כדי להרחיק העול והחמס, וידוע הוא כי עול המדות והמדידות יש בו גנבת ממון וגנבת דעת. ואמנם אמרם נקרא דיין הכונה בו שצריך שיעשה הענין בעיון מעשי כמו שהדיין עושה לעיון שכלי, ומפני שהעיוני והמעשי חלקי השכל יקרא הכל משפט, וזה כונת הפסוק [דברים א' י"ז] כי המשפט לאלקים הוא.
האזהרה רמ"ו לר"ם [סהמ"צ ל"ת רמ"ו, גניבה פ"ז הי"א] הוזהרנו מלגנוב גבולי הארץ והוא שנשנה הגבול שיש בינינו ובין זולתנו, עד שיתכן למחזיק בארץ זולתו. והוא אמרו ית' [דברים י"ט י"ד] לא תסיג גבול רעך. ובסיפרי אמרו [דברים פיס' קפ"ח] לא תשיג גבול רעך והלא כבר נאמר לא תגזול מה ת"ל לא תשיג מלמד שכל העוקר תחומו של חברו עובר בשני לאוין [חסר, יכול אף בחו"ל ת"ל] בנחלתך והיינו בארץ אבל בחוצה לארץ אינו עובר אלא משום לאו אחד, ר"ל לא תגזול. הנה נתבאר שזה הלאו אמנם הוא מיוחד בארץ ישראל, ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת בעצמה, ובאה אזהרה זו מיוחדת בארץ למעלת ישוב הארץ. עם הכונה כי גבול הארץ גבלו הראשונים, ואין ראיה למחזיק כמו שיש בשאר ארצות שקונים אותה במדה ובשטר וראיה, ואם ישיג גבולו יוציא שטר ראיתו.
המצוה ר"ט. לר"ם [סהמ"צ עשין ר"ח, גניבה פ"ח] צוינו לצדק המאזנים והפלס והמשקולות והמדות ולהפליג בצמצומם. והוא אמרו יתעלה [ויקרא י"ט ל"ח] מאזני צדק וגו'. ולשון סיפרא [תו"כ קדושים פ"ח ה"ז] צדק צדק המאזנים יפה יפה אבני צדק צדק המשקולות יפה יפה והין צדק צדק את ההינין [יפה יפה] וכבר ידעת שהאיפה מדת היבש, וההין מדת הלח ואלה כלם ענינם אחד. ואם נשתנו מיני השעורין כי זה שישקל או ימד אמנם הוא שעור ערך אחד מן הערכים, ואלה המינין כלם ר"ל הפלס והמאזנים ושעורי היבש ושעורי הלח יקראו מדות. והצווי שנצטוינו להפליג בצמצום השעור המוסכם עליו מכל מין מהם יקרא מצות מדות. ולשון ספרא [תו"כ שם ה"י] על תנאי כך הוצאתי אתכם מארץ מצרים על תנאי שתקבלו עליכם מצות מדות שכל המודה במצות מדות מודה ביציאת מצרים, וכל הכופר במצות מדות כופר ביציאת מצרים, ע"כ. וענין מצוה זו מבוארת בעצמה מה שבא מן ההנהגה המדינית להרחקת הגזלה והגנבה. ורבותינו סמכו באמרו [מ"ט ע"א] הין צדק הן שלך צדק שיהא דבור האדם ביושר וזה מבואר הענין. ואמרם [יבמות כ"א ע"א] קשה עונשן של מדות יותר משל עריות, כבר בארנו זה כי חטא הערוה הביאו אליו דבר טבעי ותאוה חמרית, והשקרות במדות, תכונה רעה נפשית, ואם מחשבתו בלתי צודקת בענינים המדיניים ידוע הוא שלא יצדק בענינים האלקיים. עם הכונה בו גם כן שהמשקר במדות גוזל לרבים ואין בידו לעשות תשובה שלמה גמורה. אמנם אמרם כל הכופר במצות מדות ככופר ביציאת מצרים, זה מפני שלא יאמין במשגיח.
<h2>דף ע.</h2>
האזהרה רנ"ו לר"ם [סהמ"צ ל"ת רנ"ו, דעות פ"ו ה"י] הוזהרנו מלענות היתומים והאלמנות. והוא אמרו יתעלה [שמות כ"ב כ"א] כל אלמנה ויתום לא תענון. וזאת האזהרה כוללת שלא נענה אותם לא בדברים ולא במעשה אבל נדבר עמהם בנחת ובדברים טובים ונתנהג עמהם כטוב המנהגים, והמקצר מדבר מזה עבר על אזהרה זו, ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת, לפי שאלו אמללים ואין להם מנהיג לפיכך צריך שנפליג לדבר עמהם בנחת ודברים טובים שלא יחשבו שלשפלותם באשר אין להם מנהיג יקל האדם בהם ויגיע להם צער בזה. ובאה בזאת האזהרה ענש גדול להודיע שהשגחת ה' בשפלים ואת דכא ושפל רוח, והוא אמרו [שמות שם כ"ב] אם ענה תענה אותו וחרה אפי וגו', ולהיות השגחת ה' בפרטים אמ' אדון הנביאים [דברים ו' י"ח] ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה. וידוע ה' שכל דבק בה' ר"ל שלם בשכל, הוא שיעוררהו שכלו לקרב האמללים.
<h2>דף ע:</h2>
המצוה קל"ה. [סהמ"צ עשין קמ"ב, רמב"ם הל' מלוה ולוה פ"א ה"ב] לשון הר"מ צוינו לדחוק את הנכרי וליגוש אותו בבקשת החוב, כמו שצונו לחמול על בני עמנו והוזהרנו מלנגשם, והוא אמרו יתעלה [דברים ט"ו ג'] את הנכרי תגוש, וכתוב בספרי [דברים פיס' ק"ל] הנכרי תגוש זו מצות עשה. ובאה מצוה זו בנגישת הנכרי, כדי לחזק המצוה על ישראל ולהודיע שהאכזריות על הרשעים חמלה לנפש, ובזה יתרחק מהם ומחברתם.
המצוה קצ"ט. לר"ם [סהמ"צ עשין קצ"ח, הל' מלוה פ"ה ה"א] צוינו להשיך לגוי ואז נלוה לו עד שלא נועילהו ולא נרחם עליו אבל נזיקהו, ואפילו בעת ההלואה ברבית שנתנה עמו, כמו שהוזהרנו מעשות כן עם ישראל. והוא אמרו יתעלה [דברים כ"ג כ"א] לנכרי תשיך. שבאתנו הפירוש המקובל שזה מצוה לא רשות. אמרם בספרי [דברים פיס' רס"ג] לנכרי תשיך זו מצות עשה ולאחיך לא תשיך זו מצות לא תעשה, ע"כ. כבר נתבארה כונת מצוה זו בדברי הר"ם, ובאה ענין המצוה גם כן למען תהיה ידינו תקיפה עליהם ונרדפם בכל, בכל צד עד שלא יתישבו בינינו אם לא יהיו כמונו. ובגלותנו זה נאסר רבית גוי לזאת הכונה, מפני שידם תקפה עלינו גזרו שמא ילמד במעשיו, ובתלמיד חכם מותר שהוא בטוח שלא ילמד ממעשיהם. והיה דעת אחד מן החכמים שמה שאמר דוד [תהלים ט"ו ה'] כספו לא נתן בנשך שנראה אפילו רבית גוי הוא, כשמרבה הונו בנשך מפני שהיא תכונה רעה בנפש מורה החמדה והגזלנות ולא התירו אלא לכדי חייו. וכבר ידעת מה שבארו רבותינו גם כן כספו לא נתן בנשך ואפילו רבית דגוי. ופסוק את כספו לא נתן בנשך נאמר במזמור מי יגור באהלך שהן כלן מדות נפשיות.
<h2>דף עה:</h2>
האזהרה רל"ו לר"ם [סהמ"צ ל"ת רל"ו, מלוה ולוה פ"ד ה"ב] הוזהר הלוה שלא לתת רבית גם כן, וזה כי אלו לא באה אזהרה ללוה מלתת הרבית, היינו סוברים שיהיה המלוה עובר כי הוא החומס, והלוה בלתי העובר כי הוא רוצה בחמסו, והיה זה כמו האונאה שהעובר הוא המאנה לא המאונה, ולזה באה אזהרה גם כן ללוה שלא ללות ברבית, והוא אמרו [דברים כ"ג כ'] לא תשיך לאחיך ובא הפירוש לא תנשיך. ובבאור אמרו בגמרא מציעא [וערש"י ס' סע"ב] לוה עובר משום לא תשיך ומשום לפני עור לא תתן מכשול [ויקרא י"ט י"ד] כמו שאנו עתידין לבאר בזכרנו לזאת המצוה [ל"ת רצ"ט], ע"כ. כונת אזהרה זו להעמיד האזהרה הקודמת כי אולי המלוה מצד חמדת הממון לא יחוש באסור, על כן באה האזהרה ללוה כי כאשר ידע שאסור לו ללות ברבית ימנע מן ההלואה, עם הכונה בזה גם כן שלא יכשיל את אחיו לעבור עברה. ואולי הכונה בזה גם כן כי הלוה מצד דחקו לא יראה ההזק שיש ברבית, לפיכך הוזהר שלא ללות. ואם דעתך לומר אם כך לפי זאת הכונה יהיה גם כן אסור ללות מן הגוי, ויותר ראוי להזהר ממנו לזאת הסבה כאשר לא יחמול עליו. התשובה בזה כי ללות מן הנכרי ישמר כל אדם אם לא להכרח גדול, כאשר ידע כי לא יחמול עליו ויתן אל לבו מה שאפשר שיגיע לו מן ההזק, אבל הלוה מאחיו לא ירגיש בהזק כי יחשוב שיחמול עליו מצד שהוא אחיו.
האזהרה רצ"ט לר"ם [סהמ"צ ל"ת רצ"ט, רוצח פי"ב הי"ד] הוזהרנו מהכשיל קצתנו לקצתנו, כשישאל אדם ממנו עצה בענין שהוא ספק לו, ובאה האזהרה מהלטעותו ולרמותו, אבל נשליכהו אל הדבר שנחשוב שהוא טוב וישר. והוא אמרו יתעלה [ויקרא י"ט י"ד] ולפני עור לא תתן מכשול. ולשון ספרא [תו"כ קדושים פ"ב הי"ד] לפני סומא בדבר, היה נוטל ממך עצה אל תתן עצה שאינה הוגנת לו. ואזהרה זו גם כן אמרו שהיא כוללת מי שיעמוד על חטא או יסוב בה שהוא בא לאיש שעוורה התאוה בעיניו ושב עור ויעזרהו אל חטאו, או יכין לו סבות חטאו, ומאלה הפנים אמרו [ב"מ ע"ה ע"ב, רמב"ם מלוה ולוה פ"ד ה"ב] במלוה ברבית והלוה ששניהם יחד עוברים משום ולפני עור לא תתן מכשול. ופשטיה דקרא הוא במה שזכרנו ראשונה, ע"כ. כונת אזהרה זו במה שיורה פשט הכתוב ובמה שבארו בה מבארי הקבלה מבוארת להרחיק כל תכונה רעה מהנפש, ושלא לסבב בחברו שום מכשול לגופו ולנפשו.
האזהרה רל"ז לר"ם [סהמ"צ ל"ת רל"ז, מלוה ולוה פ"ד ה"ב] הוזהרנו מלהתעסק בהלואת הרבית בין הלוה והמלוה לא נהיה ערב לכל אחד מהם, ולא נעיד עליהם ולא נכתוב ביניהם שטר במה שהסכימו עליו מענין רבית. והוא אמרו יתעלה [שמות כ"ב כ"ד] לא תשימון עליו נשך ושם נתבאר גם כן שזה הלאו לא תשימון עליו נשך עם היותו על האמצעיים, כלומר המתעסקים בענין ההוא כולל המלוה גם כן ולזה יהיה המלוה ברבית עובר על ששה לאוין, האחד מהם לא תהיה לו כנושה [שמות שם]. והשני את כספך לא תתן לו בנשך [ויקרא כ"ה ל"ז], והשלישי ובמרבית לא תתן אכלך, והרביעי לא תקח מאתו, והחמשי לא תשימון עליו נשך, והששי ולפני עור לא תתן מכשול [ויקרא י"ט י"ד]. ושם נאמר ואלו עוברין בלא תעשה המלוה והלוה והערב והעדים וחכמים אומרים אף הסופר על לא תתן לו ולא תקח ועל לא תהיה לו כנושה ועל לא תשימון ועל לפני עור וגו'. ובגמ' אמר אביי מלוה עובר בכלן. לוה עובר משום לא תשיך [דברים כ"ג ט'] ומשום לפני עור ערב ועדים אין עוברין אלא משום לא תשימון. והעובר על אזהרה זו אם היתה רבית קצוצה יוציאוה מידו וישיבוה למי שלקחה ממנו, ע"כ. כונת אזהרה זו לחזק האזהרות הקודמות כי אם יעבור המלוה מצד חמדתו לממון והלוה מצד דחקו לא יעברו הערב והעדים והסופר במה שאין צורך ולא הנאה להם, שאין אדם חוטא ולא לו [ב"מ ה' ע"ב, קדושין ס"ג ע"ב], ותהיה אזהרה זו למנוע ההלואה ברבית לגמרי.
האזהרה רל"ד לר"ם [סהמ"צ ל"ת רל"ד, מלוה ולוה פ"א ה"ב] הוזהרנו מלבקש דבר מהלוה כשנדע שאין לו יכלת לפרוע חובו. והוא אמרו יתעלה [שמות כ"ב כ"ד] לא תהיה לו כנושה. ובמכילתא [משפטים דכספא פי"ט] לא תהיה לו כנושה שלא תהיה לו כנושה שלא תראה לו בכל זמן. ודע שאזהרה זו גם כוללת המבקש חוב של רבית ולזה אמר שהמלוה ברבית גם כן עובר על לא תהיה לו כנושה כמו שאבאר אחר זה, ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת בעצמה ומה שבארו רבותינו בתכלית ההרחקה שאסור לעבור לפניו של[א] לצערו, כי צער גדול הוא לבעל נפש טובה כשלוה ואין לו לשלם כי אם יעבור תמיד לפניו יתבייש ויעמוד בצער או יברח מפניו. וכשם שאסור למלוה לתבוע כך אסור ללוה לכבוש ממון חברו שנאמר אל תאמר לרעך לך ושוב ומחר אתן ויש אתך. וכן אסור ללות ולהוציא שלא לצרך ולאבד עד שלא ימצא בעל חוב מאין יגבה. אף על פי שהמלוה עשיר גדול והעושה זה רשע שנאמר [תהילים ל"ז כ"א] לוה רשע ולא ישלם. וצוו חכמים [אבות פ"ב מי"ב] יהיה ממון חברך חביב עליך כשלך.
<h2>דף עח.</h2>
המצוה רמ"ג. נצטוינו בדין נושא שכר והשוכר [סהמ"צ לר"מ עשין רמ"ג, רמב"ם הל' שכירות פ"א] שדין שניהם אחד הוא כמו שבארו ואמרו [ב"מ צ"ג ע"א, שבועות מ"ט ע"א] שלשה דינים לארבעה שומרים, והוא אמרו ית' [שמות כ"ב ט'] כי יתן איש אל רעהו חמור וגו', ישור דין זה מבואר כי אחר שהוא נושא שכר, הרי הוא כאלו קבל עליו אחריות כל דבר קרוב שימצא כגון גנבה ואבדה, אמנם אונסין גדולים כגון נשבר או נשבה או מתה או נטרפה הבהמה או ספינה שטבעה בים או שנכנס בליסטים מזויין [צ"ל נלקח בלסטים וכו' עי' ב"מ כ"ט ע"ב, ושם צ"ג ע"ב] וכיוצא באלו מן העניינים הרחוקים ודבר שאין בכחו לשמור פטור [רמב"ם שם ה"ב].
<h2>דף עט.</h2>
האזהרה רכ"ז לר"ם [סהמ"צ ל"ת רכ"ז, שמיטה פי"א ה"א] הוזהרנו מלמכור קרקעותינו שבארץ כנען מכירה מוחלטת והוא אמרו ית' [ויקרא כ"ה כ"ג] והארץ לא תמכר לצמיתות, ע"כ. כונת אזהרה זו להעמדת הארץ כדי שיעמוד כל אחד על נחלתו, ובזה יתקיים הישוב. וגם להתעורר שה' הוא שהורישה לנו כדרך כי לי כל הארץ.
<h2>דף פז.</h2>
המצוה ר"ב. לר"ם [סהמ"צ עשין ר"א, הל' שכירות פי"ב] צוינו להיות השכיר אוכל בעת עבודתו מן הדבר אשר יעבוד בו כשיהיה הדבר ההוא מחובר לקרקע. והוא אמרו ית' [דברים כ"ג כ"ה—כ"ו, וצ"ל, כי תבא בכרם רעך וגו' כי תבא בקמת וכו' וקטפת] כי תבוא בקמת וגו' ואכלת וגו'. כי תבא וגו' וקטפת וגו'. וכבר נתבאר בגמרא מציעא שמאלו הכתובים למדנו שהאדם אוכל במחובר בשעת גמר מלאכה. ושלא יספיק אחד משני הכתובים בלתי האחר לפי מה שבארנו במה שקדם באמרם עד שיאמרו שני כתובים [צ"ל ואם לאו לא שמענו וכ"ה בתו"כ שם]. אם כן זאת מצות עשה עלה ענינה בידינו מאלה שני הכתובים, רצה לומר התר האכילה במחובר לשכיר ובבאור אמרו ואלו אוכלים מן התורה, ע"כ. וכונת מצוה זו מבוארת, מפני שטבע האדם יתעורר לאכול במה שעוסק בו, ואם לא יותר לו לאכול מן התורה יצטער בזה, ולא באה המצוה אלא בדבר שאין דרך בני אדם להקפיד, כגון דבר המחובר לקרקע היוצא מן הקרקע, אבל לא בדבר שדרך בני אדם להקפיד כגון חולב ומחבץ ומגבן [פ"ט ע"א]. ולא הותר אלא בדבר שהוא גמר מלאכה כגון בוצר או קוצר [משנה שם רמב"ם שם ה"ב] מפני שבעת ההוא הוא ראוי לאכילה, גם שאין האדם מקפיד בזמן ההוא. ודקדקו גם כן שעושה במחובר אינו אוכל אלא כשגמר עבודתו כגון שיבצור ויתן לסל. ובין אומן לאומן [משנה שם צ"א ע"ב, רמב"ם שם]. וזה כדי שלא יבטל ממלאכתו, אמנם עושה בתלוש יוכל לעשות מלאכה בלתי בטול מלאכה. ומאשר קצת אנשים בטבעם שלא יתאו אל המאכלים תאוה גדולה אם התנה בעל הבית שלא יאכל אינו אוכל והוא שיהיה גדול בן דעת אבל לא קטן [שם צ"ב, רמב"ם הי"ד] וזה מבואר. ומאשר עקר המצוה לכונה שכתבנו לא מצד החיוב, פועל שאמר איני אוכל ותנו לאשתי ולבני אין שומעין לו [שם ורמב"ם הי"ג].
<h2>דף פז:</h2>
האזהרה רס"ז לר"ם [סהמ"צ ל"ת רס"ז, שכירות פי"ב ה"ג] הוזהר השכיר שלא יאכל בעת עבודתו מן הדבר אשר יעבוד בו אם היה עובד במחובר לקרקע [ב"מ פ"ז ע"א]. והוא אמרו יתעלה [דברים כ"ג כ"ו] וחרמש לא תניף על קמת רעך. אמר[ו] [ספרי דברים פיס' רס"ז] חרמש לרבות כל בעלי חרמש ובשעת חרמש, ר"ל בעת הקציר לא תקצור לעצמך. וכבר נודע שזה הכתוב אמנם בא בשכיר ושאמרו כי תבא רוצה בו כשבא שכיר כמו שאמר התרגום אדי תתגר. ובשביעי ממציעא אמרו [ב"מ שם] (אין) [אלו] אוכלין מן התורה העושה במחובר לקרקע בשעת גמר מלאכה, ע"כ. כונת אזהרה זו כדי שלא תהיה מלאכת השכיר רמיה כי אם יאכל כאשר יעשה מלאכה במחובר לקרקע יבטל ממלאכתו. וראה טוב הפלגת מבארי הקבלה, כי למה שיורה פשט הכתוב להזהיר כל אדם הבא בקמת חברו שלא יניף קמה על חרמש [צ"ל שלא יניף חרמש על קמה] חברו לא יצטרך שזה יהיה גזלה, ובארו שנאמר זה על השכיר שמותר לו לאכול במה שהוא עוסק בו כדי שלא יצטער, ובאה האזהרה שלא יאכל כשעושה במחובר לקרקע לכונה שכתבנו.
האזהרה רס"ח לר"ם [סהמ"צ ל"ת רס"ח, שכירות פי"ב ה"ג] הוזהר השכיר מלקחת משל השוכר אותו יותר מכדי אכילתו. והוא אמרו [דברים כ"ג כ"ה] ואכלת ענבים כנפשך שבעך ואל כליך לא תתן. וכבר נתבארו משפטי מצוה זו בשביעי ממציעא [פ"ז ע"א] ושם נתבאר מה שיש לו לאכול ומה שאין לו לאכול, ומי הוא האוכל שיהיה עובר על ואל כליך לא תתן, ע"כ. כבר בארנו הדברים שמותר לאכול הפועל במצוה ר"ב ממצות עשה, וכונת אזהרה זו מבוארת שאם הותר לו לאכול לכונה שכתבנו במצות עשה לא הותר לו לשאת בכליו, ובארו זה הפסוק גם כן בשכיר, כי מי שאינו שכיר מי התיר לו לבא בכרם רעהו שלא מדעתו. ולמדנו גם כן דרכי המוסר מפשט הכתוב כי מי שיבא עם רעהו בכרמו ברשות, וירשהו חברו לקחת מה שירצה שיוכל לאכול מן הענבים כדי שלא יצטער, אבל לא יתן ממנו בתוך כליו.
<h2>דף פט.</h2>
האזהרה רי"ט לר"ם [סהמ"צ ל"ת רי"ט, שכירות פי"ג ה"ב] הוזהרנו מלמנוע הבהמה מלאכול מן הדבר שהיא עובדת בו בעת עשותה, כמו אם תדוש או תשא תבן על גבה שלא נמנע אותה לאכול ממנו. והוא אמרו ית' [דברים כ"ה ד'] לא תחסום שור בדישו. ונתבאר שאחד השור ואחד כל בהמה לחסימה אלא שדבר הכתוב בהוה [ב"ק נ"ד ע"ב]. ואין הפרש בין הדישה ובין מלאכות אחרות שלא נמנענה מלאכול בשעת המלאכה מן הדבר שתטרח בו, והמונעה לוקה ואפילו חסמה בקול, ע"כ. כונת אזהרה זו כדי להתנהג במדת חסידות, וכבר ידעת מה שאמרו [שבת קכ"ח ע"ב וש"נ] צער בעלי חיים מדאורייתא שהוא לכונה זו. ולזאת הכונה ישראל הדש בפרתו של גוי עובר משום לא תחסום וגו' [ב"מ צ' ע"א], ובאה הקבלה האמתית שכן הדין בכל מיני בהמה חיה ועוף, אלא שדבר הכתוב בהווה. ואינו חייב אלא בגדולי קרקע שהוא מאכל הבהמות. היה הדבר שהוא עושה בו רע לבני מעיה או שהיתה חולה ואם היתה אוכלת מתרזת מותר לחסמה שהחסימה בזה מדת רחמים למנוע הזקה, ומה שבאה הקבלה האמתית [ב"מ פ"ח ע"ב] שהחוסם את הפועל פטור, הכונה אצלו בזה שאדם שיש בו דעת יתישב בדעתו ולא יצטער, עם הכונה בו שאין דרך הפועל להתאות האכילה בעת המלאכה וגם אין דרך לחסום הפועל כמו שחוסמין הבהמות.
<h2>דף צ:</h2>
האזהרה שס"א לר"ם [סהמ"צ ל"ת שס"א, איסו"ב פט"ז ה"י] הוזהרנו מלהפסיד כלי תשמיש מזכרים מאיזה מין שיהיה מבעלי חיים ושוה בזה אדם וזולתו, והוא אמרו [ויקרא כ"ב כ"ד] ומעוך וכתות ונתוק וכרות ובארצכם לא תעשו. ובא הפירוש גם כן [תו"כ אמור פ"ז הי"א] ובכם לא תעשו, והעובר על לאו זה לוקה, ר"ל המסרס איש מאיזה מין שיהיה. ובפרק שמנה שרצים [שבת ק"י ע"ב] אמרו מניין לסרוס באדם שהוא אסור, שנאמר ובארצכם לא תעשו בכם לא תעשו. ואפילו מסרס אחר מסרס חייב דא"ר חייא הכל מודים ב[מ]חמץ אחר מחמץ שחייב. שנאמר לא תאפה חמץ [ויקרא ו' י'] לא תעשה חמץ [שם ב' י"א], במסרס אחר מסרס שחייב שנאמר ומעוך וכתות אם על כרות חייב על נתוק לא כ"ש אלא להביא נותק אחר כורת שחייב, ע"כ. וכונת אזהרה זו שלא לבטל כונת ה' בבריאה. אמנם לפי קבלה זו מה שבאה הקבלה שאין הסרוס אסור בנקבות לא יתברר לי, ואולי הכונה בו כי זה ימצא על מעט כי אין הסרוס נכון להעשות בנקבות כמו בזכרים, גם אפשר שהכונה במין האדם לפי שהוא נצטוה במצוה זו ולא הנקבה, והוזהרנו שלא להפסיד מה שאפשר שיביאהו לידי בטול מצוה זו. גם כי האדם בעל שכל מן הנקבה ולפעמים יביאהו זה להפסיד כלי המשגל. והאזהרה שבאה בזכרים בשאר מיני ב"ח, היא שהסריסים במיני הבהמות והעופות הנאכלין הן היותר חשובים, ומפני זה הוזהרנו שלא להפסיד כלי הזרע לכונה שכתבנו. אמנם הנקבות לא ישובח מזונם כל כך מפני הסרוס, והבהמות הטמאות ג"כ יסרסו מהן הזכרים ברוב, לפי שהן ראויין יותר למלאכה.
<h2>דף צא.</h2>
האזהרה רי"ז לר"ם [סהמ"צ ל"ת רי"ז, כלאים פ"ט ה"א] הוזהרנו מהרבעת כלאי בהמה, והוא אמרו יתעלה [ויקרא י"ט י"ט] בהמתך לא תרביע כלאים, וכל המרביע לוקה, ובתנאי שירכיב בידו כלי הזכר בכלי הנקבה כמכחול בשפופרת ואז לוקה. ובבאור אמרו [ב"מ צ"א ע"א] כמנאפים עד שיראו כשהן מנאפים בכלאים עד שיכניס כמכחול בשפופרת ואז לוקה.
<h2>דף צג.</h2>
המצוה רמ"ג. נצטוינו בדין נושא שכר והשוכר [סהמ"צ לר"מ עשין רמ"ג, רמב"ם הל' שכירות פ"א] שדין שניהם אחד הוא כמו שבארו ואמרו [ב"מ צ"ג ע"א, שבועות מ"ט ע"א] שלשה דינים לארבעה שומרים, והוא אמרו ית' [שמות כ"ב ט'] כי יתן איש אל רעהו חמור וגו', ישור דין זה מבואר כי אחר שהוא נושא שכר, הרי הוא כאלו קבל עליו אחריות כל דבר קרוב שימצא כגון גנבה ואבדה, אמנם אונסין גדולים כגון נשבר או נשבה או מתה או נטרפה הבהמה או ספינה שטבעה בים או שנכנס בליסטים מזויין [צ"ל נלקח בלסטים וכו' עי' ב"מ כ"ט ע"ב, ושם צ"ג ע"ב] וכיוצא באלו מן העניינים הרחוקים ודבר שאין בכחו לשמור פטור [רמב"ם שם ה"ב].
<h2>דף צד.</h2>
המצוה רמ"ד. נצטוינו בדין השואל [סהמ"צ לר"מ עשין רמ"ד, רמב"ם שאלה ופקדון פ"א פ"ג] באמרו [שמות כ"ב י"ג] [ו]כי ישאל איש מעם וגו'. יושר זה הדין מבואר שהוא חייב בכל מה שפטורין שאר השומרים, כי אחר שהוא משתמש בה ונהנה ממנה [ב"מ ל"ד ע"א] הרי הוא כאלו קנהו מאתו ונתחייב בדמיו. אמנם אם מתה מחמת מלאכה פטור, שלכך השאילו [ב"מ צ"ו ע"א]. ומה שנ' בתורה [שמות כ"ב י"ג] בעליו אין עמו שלם ישלם, וכן הדין בשאר השומרים, ואם בעליו עמו השומרים פטורים [ב"מ צ"ה ע"א]. ובאה הקבלה האמתית [משנה שם צ"ד ע"א וגמ' צ"ה ע"א] שאם שאל הבעלים או שכרן בעת שנטל החפץ אעפ"י שלא היו שם בשעת הגנבה או בעת האנס פטורין. אפשר להיות הכונה בזה הואיל והבעלים שאולין או שכורין לשמור, ושמירת הדבר ההוא עליהם הואיל ושלהם הוא, אמנם כשאינם שאולין או שכורין בעת השאלה והשכירות השמירה על השואלים ועל השוכרים ואעפ"י שהבעלים היו בעת שנאבדו השומרים חייבים, שכבר הוטלה חיוב השמירה עליהם. ומה שבאה הקבלה האמתית [ב"מ נ"ו ע"א] שדין ארבעה שומרים איננו בקרקעות ועבדים ושטרות, ידוע הוא שאין הקרקעות צריכים שמור, ורחוק הוא שיאמר פשיעה בענין הקרקעות. וכן בענין העבדים שכל בן דעת שומר את עצמו. אמנם בשטרות כבר בארו רבותינו [שם] שהטעם מפני שאין גופם ממון, וזה אמת שרחוק הוא שיגנבו או יאבדו לפי שאין תועלת בהן. ומה שבאה הקבלה האמתית [שם נ"ו ע"ב, נ"ז ע"ב] שממון הקדש איננו בדין ד' שומרים, אפשר שכונו בזה כדי שלא ימנע שום אדם מלקבל דבר של הקדש, לפי שאין אדם שומר דבר משל חברו אלא לתקות גמול או לאי זה סבה אחרת אשר ביניהם, ודברים של הקדש בידוע שכל אדם נזהר בהם לשמרם, אמנם כשקנו חייב שכבר נשתעבד בהם וקבל עליו [ב"מ נ"ח ע"א, רמב"ם שכירות פ"ב ה"א]. ותקנו חכמים [שם ורמב"ם ה"ב] שיהיו נשבעים על ההקדשות שבועת השומרים כעין של תורה כדי שלא יזלזלו בהקדשות. וכתב הר"ם הלכות שכירות פ"ב [שם ה"ג] יראה לי שאם פשע שומר בעבדים וכיוצא בהם חייב לשלם פטור בעבדים וקרקעות אלא כמין הגנבה והאבדה והמיתה כיוצא בהם, שאם היה שומר חנם ומטלטלין נגנבו או אבדו ישבע ובעבדים ושטרות וקרקעות פטור מן השבועה, וכן אם היה שומר שכר שמשלם גנבה ואבדה במטלטלים פטור מלשלם באלו. אבל אם פשע חייב לשלם שכל הפושע מזיק הוא, ואין הפרש בין דין מזיק קרקעות ומזיק מטלטלין. וזה דין אמת לנבונים וכן ראוי לדון.
<h2>דף צט.</h2>
המצוה רמ"ה. נצטוינו בדין מקח וממכר [סהמ"צ לר"מ עשין רמ"ה, רמב"ם הלכות מכירה] והוא אמרו [ויקרא כ"ה י"ד] וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה וגו'. ודיני מקח וממכר כפי מה שבאה הקבלה האמתית הם אלו [ב"מ מ"ז ע"ב, רמב"ם פ"ג] כי המטלטלים והבהמות נקנין במעות דין תורה, שכן דרך הקנין הנהוג, אלא שתקנו חכמים שאיננו קונה עד שימשוך הדבר. כדי להתרחק מן האונאות גזרה שמא יאמר [המוכר למקבל המעות] [כ"ה בגליון קטוע] נשרפו חטיך בעליה, וכיוצא בזה, ומפני זה אינו קונה אא"כ משך ויכול לחזור בו [שם ורמב"ם ה"ה]. ומפני שזה הוא דבר שבממון יש להם לתקן כפי מה שיראו לפי הזמן. ומה שאמרו [ב"ב פ"ד ע"ב, ורמב"ם שם פ"ד ה"ג וה"ד] שאין המשיכה קונה אלא בסימטא וחצר של שניהם ולא בר"ה ולא בחצר שאינה של שניהם, מפני שהמשיכה היא להכניס הדבר ברשותו וזה עדיין לא נכנס ברשותו. אמנם ההגבהה קונה בכל מקום [שם] שמשהגביהו ברשות הוא. והדברים שאי אפשר להגביהם ולא למשכם מפני שיש במשיכתן טורח גדול נקנין במסירה [רמב"ם שם פ"ג ה"א ב"ב פ"ו ע"א]. ואעפ"י שאין קנין גמור לפי תקנת רבותינו אלא במשיכה או בהגבהה או במסירה משנתנו המעות כל מי שחוזר בו מקבל מי שפרע [ב"מ מ"ד ע"א]. כי ידוע הוא כי משנמסרו המעות כל אחד גומר בדעתו לקיים הדבר, ולאי זו סבה שירצה אחד מהם לחזור הוא משנה בדבר שהניח דעתו עליו לגמרי, וזה לא יתכן לעשות לפיכך מקלל[ים] אותו ואומרים לו מי שפרע מאנשי דור המבול ומאנשי דור הפלגה ואנשי סדום ועמורה ומצרים שטבעם בים הוא יפרע ממי שאינו עומד בדבורו. ואמנם קנין הקרקעות בחזקה [קדושין כ"ו ע"א] והוא כשיאמר לו לך חזק וקנה [ב"ב נ"ג ע"א, רמב"ם פ"א ה"ח] ואחר החזיק בה, והחזקה היא כגון שנעל או גדר כל שהוא [ב"ב נ"ב ע"ב], הואיל והתחיל להשתמש בה הרי היא עומדת בחזקתו והאחר כבר הוציאה מחזקתו ומרשותו. וכן נקנה בשטר [קדושין שם רמב"ם ה"ז] והתנו דבר זה במוכר שדהו מפני רעתה [ב"ב נ"א ע"א], שאחר שנכתב השטר גמר והקנה בזה. וכן נקנה בכסף במקום שאין דרכם לכתוב שטר, אמנם במקום שדרכן לכתוב בשטר לא נשלם הקנין עד שיעשה השטר [קדושין כ"ו ע"ב רמב"ם ה"ב].
<h2>דף קא:</h2>
המצוה קפ"ה. לר"מ [סהמ"צ עשין קפ"ד, הל' רוצח פי"א] צוינו להסיר המוקשים והמכשולות מתוך בתינו, וזה שנבנה קיר סביב הגגים והשטחים וסביב הבורות והשוחות וכיוצא בהן עד שלא יפול הנכשל בהם או מהם, וכל מקום הסכנות נבנה אותם ונתקנם עד שתסתלק הסכנה. והוא אמרו ית' [דברים כ"ב ח'] ועשית מעקה לגגך. לשון ספרי [דברים פיס' רכ"ט] ועשית מעקה זו מצות עשה ע"כ. וכונת מצוה זו מבוארת בעצמה כי רצון ה' במעשה ידיו וביחוד במין האדם ובישראל עם סגולתו. אמנם מה שבאה הקבלה האמתית [רמב"ם שם ה"א עי' כ"מ שם, ועי' סוכה ג' ע"א] שבתים שאינן עשויין לדירה ואינן גם כן לדירה פטורין מן המעקה שאין רגל האדם מצויה בהן. ובתי כנסיות ובתי מדרשות פטורין מן המעקה [חולין קל"ו ע"א, רמב"ם שם ה"ב] שזה מקום קבוץ עם וידוע כי הגדולים והחכמים יסירו המכשולות. ומזה הטעם גם כן רשות הרבים שהוא גבוה מן הגג פטור מן המעקה [ב"ק נ"א ע"א, ורמב"ם שם] והרבה דברים אמרו רבותינו [רמב"ם שם ה"ה] בכל דבר שיש בו סכנה כגון מים מגולים וכיוצא בזה, ולשתות מן הנהרות בלילה וכיוצא באלה הענינים רבים מורים על שלמות תורתנו בסדור ובתקון הישוב להנהגת האדם לגופו ולנפשו.
האזהרה צר"ח לר"ם [סהמ"צ ל"ת רצ"ח, הל' רוצח פי"א ה"ג וה"ד] הוזהרנו מלעזוב המוקשים והמכשולות בארצנו ובתוך ביתנו כדי שלא ימותו בהם בני אדם. והוא אמרו יתעלה [דברים כ"ב ח'] ולא תשים דמים בביתך. ובסיפרי אמרו [דברים פיס' רכ"ט] [ועשית מעקה מצות עשה] לא תשים דמים זו מצות לא תעשה, ע"כ. וכונת אזהרה זו מבוארת, ואעפ"י שזה הענין לא נאמר אלא בעשיית מעקה לגג דבר הכתוב במה שההיזק יותר מצוי בו. וכן הדין בכל דבר שיוכל להכשל בו אדם כגון שיש בחצרו בור או במקום שיוכל אדם להכשל בו חייב להסיר המכשול ההוא, והוא שיכסנו או יעשה חוליא גדולה עשרה כשיעור המעקה וכן בכל מכשול שיהיה בו סכנת נפשות. וכבר בא מאמר כולל השמר לך ושמור נפשך מאד [דברים ד' ט'].
<h2>דף קט.</h2>
האזהרה רכ"ז לר"ם [סהמ"צ ל"ת רכ"ז, שמיטה פי"א ה"א] הוזהרנו מלמכור קרקעותינו שבארץ כנען מכירה מוחלטת והוא אמרו ית' [ויקרא כ"ה כ"ג] והארץ לא תמכר לצמיתות, ע"כ. כונת אזהרה זו להעמדת הארץ כדי שיעמוד כל אחד על נחלתו, ובזה יתקיים הישוב. וגם להתעורר שה' הוא שהורישה לנו כדרך כי לי כל הארץ.
<h2>דף קי:</h2>
האזהרה רל"ח לר"ם [סהמ"צ ל"ת רל"ח, שכירות פי"א ה"ב] הוזהרנו מלאחר שכר שכיר ומלהאריך זמן פרעונו, והוא אמרו [ויקרא י"ט י"ג] לא תלין פעלת שכיר וגו', וזה אם יהיה שכיר יום גובה כל הלילה מפני אמרו עד בקר. ואם יהיה שכיר לילה גובה כל היום. ואין זה שתי מצות אלא מצוה אחת, ובאו בה שני לאוין להשלים משפט המצוה. וכבר נתבאר משפטי מצוה זו בט' ממציעא [ק"י ע"ב קי"א ע"ב]. ושם נתבאר [קי"א ע"ב] שזה מיוחד בישראל שכיר בלבד ואם נאחר שכרו נהיה עוברים בלא תעשה, אבל גר תושב יש בו שום ביומו תתן שכרו ואם נאחרהו לא נעבור עליו בלא תעשה, ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת בכתוב באמרו ואליו הוא נושא את נפשו, כי השכיר משתכר להביא טרף לביתו ועיני בני ביתו נשואים עליו כשיבא למלאות ספקם, ולתכלית האזהרה בא בו מצות עשה לתת השכר ביומו ומצות לא תעשה שלא לאחר. אמנם בגר תושב לא בא בו אלא מצות עשה, והוא מצדנו. להיישירנו בתכונות טובות, אבל ישראל באה אזהרה בו על העשה כדי למנוע הצער וההזק מן השכיר.
המצוה ר"א. לר"ם [סהמ"צ עשין ר', הל' שכירות פי"א] צוינו לתת שכר השכיר וישלם ביומו ולא נאחרהו ליום אחר, והוא אמרו [דברים כ"ד ט"ו] יתעלה ביומו תתן שכרו. ודין מצוה זו שיהא שכיר יום גובה כל היום ושכיר לילה גובה כל הלילה [צ"ל, שכיר יום גובה כל הלילה ושכיר לילה גובה כל היום, עי' ב"מ ק"י ע"ב] כמו שאבאר במצות לא תעשה [מצות ל"ת בר"מ רל"ח], ע"כ. וכונת מצוה זו מבוארת בפסוק [דברים כ"ד ט"ו] ואליו הוא נושא נפשו, כי עיני שכיר נשואות לשכירותו להביא טרף לביתו, ולכוונה זו באה מצוה זו גם כן לשכר הבהמה והכלים. ולשלמות תכונת נפשנו באה הקבלה האמתית שמצוה זו אפילו לשכיר גוי.
<h2>דף קיא.</h2>
האזהרה רמ"ז לר"ם [סהמ"צ ל"ת רמ"ז, גזילה פ"א ה"ד] הוזהרנו מלשלוט על החקים המחוייבים לנו להחזיק בם ולא נתנם, והוא אמרו ית' [ויקרא י"ט י"ג] לא תעשוק. וזה שהגנבה היא לקיחה מה שהוא אצל זולתנו בתחבולה ובמרמה ובהסתתרות, והוזהרנו על זה המעשה באמרו לא תגנובו [שם פסוק י"א] כמו שבארנו [לא תעשה רמ"ד]. והגזלה היא לקיחת מה שהיא אצל זולתנו בהכרח ובחזק ובפרסום כמו שיעשו מלסטמי הדרכים, והוזהרנו על זה המעשה גם כן באמרו לא תגזול. והעושק הוא שיהיה לזולתך אצלך וברשותך ממון ותחזיק בו ולא תתנהו לו כי אם בהכרח או בזולת הכרח אך בדחיה ובהארכה, והוזהרנו גם כן מזה המעשה באמרו ית' [ויקרא י"ט י"ג] לא תעשוק את רעך. ובבאור אמרו בסיפרא [תו"כ קדושים פרשה ב' ה"ט] לא תעשוק עשק שהוא של ממון ואי זה זה הכובש שכר שכיר. וכן כל כיוצא בזה, ע"כ. ואמנם המשיל בשכר שכיר להיותו חוב מחוייב לו ואעפ"י שלא נתן לך מאצלו ממון ולא הגיע לך ממנו ממון ואעפ"י כן מאחר שנעשה לו עליך חק הוזהרת מלהחזיק בו, וכבר כפל האזהרה בזה הענין ולקח הדמיון זה הענין בעצמו ואמר [דברים כ"ד י"ד] לא תעשוק שכיר עני ואביון. ולשון ספרי [דברים פיס' רע"ח] לא תעשוק שכר עני ואביון והלא כבר נאמר לא תגזול מלמד שהכובש שכר שכיר עובר משום בל תעשוק ובל תגזול ובל תלין פעולת שכיר ומשום ביומו תתן שכרו. ושם אמרו בפירוש ענין אמרו עני ואביון מוזהר [אולי צ"ל ממהר] אני לפרוע על ידי עני ואביון. והעובר על העושק דינו בעונשין כדין הגזלן שנאמר [ויקרא ה' כ"א] וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק וגו', ע"כ. אזהרה זו מבוארת שבאה להרחיק האדם ממדה מגונה שלא יהיה האדם קופץ ידו אבל יפרע מה שהוא חייב לפרוע לו, ולא ידחה האדם בדברים, כי העושק לסוף מביא לידי גזל, ר"ל שישאר בידו כי אפשר שהאחר יתיאש מלבקש ממנו, אך הוא בקפיצת ידו לא יפרע לעולם. וכבר ידעת מה שאמר אדון החכמים [משלי ג' כ"ח] אל תאמר לרעך לך ושוב ומחר אתן ויש אתך.
<h2>דף קיג.</h2>
האזהרה רל"ט לר"ם [סהמ"צ ל"ת רל"ט, מלוה ולוה פ"ג ה"ח] הוזהרנו מלמשכן הלוה בידנו כי אם במצות השופט וביד שלוחו, שלא נחטוף אנחנו בבית הלוה בידינו כי אם במצות השופט וביד שלוחו, שלא נחטוף אנחנו בבית הלוה ונמשכנו. והוא אמרו ית' [דברים כ"ד י'] לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו. ולשון המשנה [ב"מ קי"ג ע"א] המלוה את חברו לא ימשכננו אלא בבית דין ולא יכנס בביתו ליטול משכונו שנאמר [שם שם י"א] בחוץ תעמוד. וזה הלאו נתק לעשה, והוא אמרו [שם י"ג] השב תשיב לו את העבוט, וכן נתבאר בסוף מכות [ט"ז ע"א]. ודע שהוא אפילו לא השיבו ולא קיים זה העשה אינו חייב מלקות עד שיפרע דמי המשכון כמו שהתבאר בסוף מכות [שם], ע"כ. כונת אזהרה זו כדי להשמר מן הריב, כי אלו היה המלוה הולך בבית הלוה למשכנו, יקשה בעיניו ואולי יריב עמו ויכהו או ימיתהו, וכשיבא שליח בית דין שאינו נוגע בדבר לא יקשה בעיניו כל כך, וגם כי יירא ממנו עם ענש הנדוי שיש במי שמכה שליח בית דין או מבזהו [קדושין י"ב ע"ב].
המצוה ר'. לר"ם [סהמ"צ עשין קצ"ט, הל' מלוה פ"ג ה"ה] צוינו להשיב המשכון לבעליו ישראל בזמן שיצטרך אליו, יהיה המשכון ממה שיצטרך אליו אם ביום כלי מלאכתו נשיבם אליו ביום ונמשכנם בלילה, ואם יהיה המשכון ממה שיצטרך אליו בלילה כגון מטה וכסות אשר ישכב בהם נשיבם בלילה ונמשכנם ביום. ולשון מכילתא [משפטים פי"ט] עד בא השמש תשיבנו לו [שמות כ"ב כ"ה] זה כסות יום שאתה מחזיר לו כל היום וכסות לילה שאתה מחזיר לו כל הלילה מנין ת"ל השב תשיב לו את העבוט כבא השמש [דברים כ"ד י"ג], מכאן אמרו שממשכנין כסות יום בלילה וכסות לילה ביום. ומחזירין כסות יום ביום וכסות לילה בלילה, ע"כ. כונת מצוה זו מבוארת בעצמה, ומה שבאה הקבלה האמתית שלא אמרו [ב"מ קי"ד ע"ב] אלא כשמשכנו שלא בשעת הלואתו שזה כמו אונס ואם לא ישיב לו בעת הצריך יהיה כאלו נוטל חייו. אבל משכנו בשעת הלואתו שהוא עושה זה ברצונו ומדעתו אין (חייו) [חייב] להשיב לו.
האזהרה ר"מ לר"ם [סהמ"צ ל"ת ר"מ, מלוה ולוה פ"ג ה"ה] הוזהרנו מלמנוע המשכון מבעליו בזמן שיצטרך אליו, אבל נשיבהו לו כלי יום ביום וכלי לילה בלילה. ולשון המשנה [ב"מ קי"ג ע"א] מחזיר לו את הכר בלילה ואת המחרישה ביום, והאזהרה שבאה בזה הוא אמרו [דברים כ"ד י"ב] לא תשכב בעבוטו. ולשון (סיפרא) [ספרי] [פיסקא רע"ז] לא תשכב ועבוטו אצלך אלא תשיב מה שאי אפשר לו מבלעדיו, (כמו) [מפני] עניו כמו שבאר ואמר [שמות כ"ב כ"ו] כי הוא כסותה לבדה הוא שמלתו לעורו, ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת בעצמה. ומה שבאה אזהרה זו בלשון שאינו מורה בבאור על ענין האזהרה כפי מה שבארה הקבלה האמתית, הכונה אצלי לרמוז כי מי שלא ישיב המשכון בעת הראוי הרי הוא כאלו שוכב בעבוטו, שזה דבר ידוע שהוא עון גדול, שאין לך רבית גדולה מזו עם מה שיש בו מגנבת הדעת, ומה שלא לקחוהו כפשוטו לפי שהוא דבר מבואר.
<h2>דף קטו.</h2>
האזהרה רמ"א לר"ם [סהמ"צ ל"ת רמ"א, מלוה ולוה פ"ג ה"א] הוזהרנו מלמשכן האלמנה בין עשירה בין עניה. והוא אמרו יתעלה [דברים כ"ד י"ז] ולא תחבול בגד אלמנה. ולשון המשנה אלמנה בין שהיא עניה בין שהיא עשירה אין ממשכנין אותה שנאמר ולא תחבול בגד אלמנה, ע"כ. כונת אזהרה זו מה שבאר בה ר' שמעון מפני שצריך להחזיר לה המשכון בלילה ונמצא משיאה שם רע בשכנותיה. ואף על פי שלדעת ר' שמעון לא נאמר אלא באלמנה עניה, ואין הלכה כמותו, מכל מקום למדנו ממנו טעם האזהרה, וכלל הכתוב בכל אלמנה לסבת העניה גם כל אלמנה מדוכאה ואמללה היא, וכן אין מן הראוי שיכנס שליח בית דין בביתה למשכנה כי לפעמים היא יחידה בבית.
האזהרה רמ"ב לר"ם [סהמ"צ ל"ת רמ"ב, מלוה ולוה פ"ג ה"ב] הוזהרנו מלמשכן כלים שבהם ישתמשו בני אדם להכנת מזונותיהם כמו כלי הטחינה והלישה וכלי הבשול וכלי שחיטת בעלי חיים, וזולת זה מה שיכללוהו שם דבר שעושים בו אוכל נפש, והוא אמרו ית' [דברים כ"ד ו'] לא יחבול רחים ורכב כי נפש הוא חובל. ולשון המשנה [קט"ו ע"ב] לא רחים ורכב בלבד אמרו אלא כל דבר שעושין בו אוכל נפש שנאמר כי נפש הוא חובל. ונשאר לנו שנבאר לך הנה אמרם וחייב משום שני כלים שנאמר לא יחבול רחים ורכב, כי זה יביא לחשוב שהן שתי מצות, וכל שכן באמרם [קט"ז ע"א] וחייב על הרחים בפני עצמו ועל הרכב בפני עצמו. וענין זה המאמר שכל מי שמשכן כלי שעושין בו אכל נפש כבר עבר על מצות לא תעשה כמו שנתבאר. ואם ימשכן כלים רבים כל אחד מהן עושין בו אכל נפש חייב על כל כלי וכלי כמו שימשכן כלי טחינה וכלי אפיה וכלי הלישה, וזה מה שאין צריך בו באור כי הוא כמו החובל בגד אלמנת ראובן ובגד אלמנת שמעון ובגד אלמנת לוי שהוא עובר על כל בגד ובגד. ואמנם באור השאלה כמי שחבל שני כלים שיעשה בהם אכל נפש ביחד ולא יספיק האחד מהן זולתי האחר בעשיית אכל נפש, (או) [אם] נאמר אחר שהאוכל אמנם ישלם בהקבצם הם אם כן כמו כלי אחד ויהיה חייב משום כלי אחד, או נאמר אחר שהם שני כלים חייב על כל אחד ואחד לבדו. ובארו לנו שהוא חייב משום שני כלים אף על פי שבהקבצם תשלם המלאכה, כמו רחים ורכב שלא תהוה טחינה באחת מהם בלתי האחר, כי הוא אם חבל רחים ורכב יהיה כמו חובל משארת לישה וסכין שחיטה שהם שני כלים כל אחד מהם נפרד במלאכתו. וזה ענין אמרם וחייב משום שני כלים לא שהן ב' מצות. וזה לשון סיפרא [צ"ל ספרי, דברים פיס' רע"ב] בזה הענין שבארתי לך אמר מה רחים ורכב מיוחדים שהם שני כלים ומשמשין מלאכה אחת וחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו, [כך כל שני כלים שמשמשין מלאכה אחת חייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו], ושקול המאמר ענינו הוא שאעפ"י שמשמשין מלאכה אחת חייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו, ואם עבר ומשכן יוציאוהו מידו ויושב לבעליו, ע"כ. כונת אזהרה זו שלא למשכן דבר שאפשר שיהיה זה סבה לאבוד נפש כאשר (לו) [לא] יהיה לו מה שיצטרך מן הכלים להכין עסקי מאכלו. אמנם מה שבאה האזהרה ברחים ורכב ולא בא מאמר כולל שיובן בבאור כל דבר שעושים בו אוכל נפש, הכונה אצלי שבקצור זה המאמר יובן כל דבר שעושים בו אכל נפש, כי אם הוזהרנו מרחים ורכב שאין סוף מלאכתן מה שהוא אכל נפש, כי עדיין צריך ללישה ואפיה, כל שכן בדבר שיהיה סוף מלאכתו לאכילה לבד. עם הכונה גם כן שאם הוזהרנו ברחים ורכב שאפשר האכילה בלעדיהם כי יוכל לבשל החטים ולאכלן כמו שהן כל שכן בכלים שאי אפשר מבלעדיהם. ומה שבאה הקבלה האמתית שעל רחים ורכב חייב משום שני כלים והוא הדין לכל שני כלים הצריכים לאכל נפש שלא יספיק האחד בלתי האחר הכונה אצלי לחזק כונת האזהרה כי אם נבאר שלא יעבור ברחים ורכב אלא כשיחבול שניהם הנה אם יחבול האחד מהם הרי הוא כמי שחובל את שניהם, כי לא יוכל לעשות מלאכה באחד מהם לבדו ויחשוב שלא יעבור עברה, לפיכך בארו שכל אחד הוא עובר, וכשיחבול שניהם חייב משום שני כלים, וכל זה לתכלית האזהרה.
